ישמח האיש ותגל האשה אשר הציל ה' זרע היהודי' בימי אחשורוש הוא אחשורוש אשר הלך בעצת המן הרע להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד ושללם לבוז וה' ענה בו ושדי הרע לו כי על כן באו בצל קורת העץ אשר הכין למרדכי היא ובניו ושם ראינו את הנפילים ואת להט החרב המתהפכת אשר הפך ה' באפו ובכליו של קונה זו החרב כמו שנאמר אל נקמות ה' נתן בידינו את הקמים עלינו ככל הנמצא כתוב באגרת הפורים ואפילו כלנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את כל דברי האגרת הזאת מצוה עלינו לדרוש ולתור ושום שכל והבין במקראיה כלליה ופרטיה לרדת לעומקה. לחנות במתקה. לבא עד תכונת כל תוקף הנסים והפורקן אשר עשה אלהים לנו. ואני בעניי בימי חרפי כי יבא אלי העם לדרוש להם ע"פ ה' חויתי דעי ואכתוב בס' זכרון לפני לחדש שנים עשר הוא חדש אדר שנה שנה ויהי היום בינותי בספרים אשר חנן לי ה' וארא והנה מגלה מגוללה בירכתי הבית ותחס עיני עליה ואומר לה צר לי עליך שלמה תהיה כעוטיה צאי לך ויחזו בך כי לבי לחוקקי ישראל בעט ברזל ועופרת ומי יודע אם ה' יתן חן מאמריך בעיני רואיך או א' מיני אלף מליך וחייתה נפשי בגללך כי כל איש אשר יהיה פושט וקורא הלא בספרתי בין רב למעט זכות ישתכח לי ויהי האיש ההוא זוכה ומזכה לי ויהיה זה משה האיש כנושא משאת מאת פניו. על כן קראתי לזה משאת משה. משה ידבר אל ה' בתפלה ובתחנה. לפני שוכן מעונה. ימהר יחישה ביאת משה עם ישראל עמו. טעמו וראו כי טוב ה' זמרו לשמו כי נעים נאוה תהלה הללו הללויה כי ביה ה' צור עולמים:
הנה קיימו וקבלו רז"ל כי בכ"מ שנאמר ויהי בימי צרה. ומנו ה'. ויהי בימי אמרפל ויהי בימי שפוט השופטים ויהי בימי אחז ויהי בימי יהויקים ויהי בימי אחשורוש ומה צרה היתה שם להשמיד להרוג ולאבד וגו'. ויחסו שם רז"ל הדבר אל המן. כי הוא פעל ועשה וזה סוף מאמרם ז"ל המן הרשע שחיק טמיא התחיל עוקר בגפנים הה"ד להשמיד וגו' התחילו צווחין וי ויהי בימי אחשורוש:
וראוי לשום לב כי כאשר בד' האחרים נתייחס הוי אל עושהו ויהי בימי אמרפל כי אמרפל היה שבקש להרוג את אברהם וכן ויהי בימי שפוט וגו' כי השופטים היו סבת הוי וכן ויהי בימי אחז שאחז בתי כנסיות ומדרשות וכן ויהי בימי יהויקים ולכן גם פה מהראוי ייחס הוי אל המן ולא לאחשורוש ב' אומרו הוא אחשורוש כי מי לא ידע שהוא אחשורוש וכן אומרו המולך וגו' כאלו היה אחשורוש זולתו שלא מלך השיעור ההוא ואמר כי זה היה אותו שהיה מולך מהודו וגו' ואנחנו לא נדע לא זה ולא אותו. ג' מה בצע כי נדע מספר מדינותיו. ד' באומרו בימים ההם כי אם היה נזכר למעלה פרטות ימים מימי מלכותו יצדק יאמר בימים ההם כי אומר ההם יורה על פרטות ימי' נזכרים אך לא נאמר רק סתם בימי אחשורוש שהיה מוליך מהודו וגו'. ה' כי אומרו ויהי בימי יראה כי בא לספר מה היה בימי אחשורוש והספו' יראה שהוא ענין עשותו משתה לכל שריו וגו' וא"כ אומר בימים ההם הם דברי מותר כאלו כלתה גזרת התחלת פסוק ראשין ויספר דבר אחר ויאמר בימים ההם קרה שני שעשה משתה וגו' שאם הכל הולך אחר אומ' ויהי בימי יאמר ויהי בימי אחשורוש כשבת המלך וגו' עשה משתה ומה ענין אומר בימים ההם: ו' למה זה יסתום ויחזור לפרש כי אחר היותו עתיד לומר זמן מסויים בשנת שלש למלכו למה זה יקדים לומר בימים ההם אשר לא יובן פרטות הזמן וטוב היה יאמר תחלת דברי פיהו ככתוב השני בשנת שלש למלכו כשבת המלך וכו' עשה משתה וידוע שהיה בימים ההם כי שנה שלישית למלכו בימים ההם היתה בלי ספק: ז' מה טעם למשתה ההוא כי הנה רז"ל אמרו על שגמר מלאכת הכסא או על השלימו זמן לביטול מלאכת ב"ה ויש אומרי' שעמדו עליו אפרכיות וכבשן וי"א גינוסיא שלו היה וראוי לחזר אחר טעם שימצא כתוב בספר. ח' או' לפניו כי היא מלה מיותר' וטפלה מבלי מלח כי מהראוי לא יאמר רק עשה משתה לכל שריו ועבדיו חיל פרס וגו' ולשרי המדינות כי או' לפניו מורה שלא עשה להם משתה כ"א שהיו לפניו לבד כשעשה המשתה לכל שריו ועבדיו והלא כמו זר נחשב שעבדיו יאכלו והם ירעבו. ט' באו' בהראותו וגו' שאם הוא שאחר אכלם ושתותם הראה להם את עושר וכו' וראוי לומר ויראם את עושר וכו' ואם הוא כי ראשונה הראה להם עשרו ואח"כ עשה משתה וזהו בהראותו את עושר וכו' כי כאשר הראה עשרו עשה משתה למה היפך הסדר ולא היחל בהוראת עשרו וסיים במשתה ולא עוד אלא שאומרו בהראותו הוא כמודיע אותנו ואומרו תדע מתי עשה משתה וכו' בהראותו את עושר וכו' וזה בלתי צודק רק ליודעים שהראה עשרו ומתי היה אך אנחנו לא נדע לא זה ולא אותו ואיך יאמר להודיע מתי עשה משתה שהיה בהראותו ואם כיוון לתת טוב טעם אל עשותו משתה לומר תדע טעם המשתה הזה היום מיומים הוא בסבת הראותו את עושר וכו' ולכן עשה משתה הלא תוככל השאלה גם אל הראות העושר למה הראה את כל זאת בעת ההיא. י' אומרו שמנים ומאת יום למה לא צירפם למנין חדשים ולומר ששה חדשים ולא יפרט אותם למנין ימים בהיות שיעור רב וגם ייתור אומר ימים רבים וגם כל כפל לשון הכתוב עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו וגם שנוי הלשונות. י"א באו' ובמלאת הימים וכו' כי ראוי לשום לב אם שני משתאות היו כדעת המתרגם א' קודם הראות עשרו וא' אח"כ או שזה הנזכר פה הוא הקודם אם הם ב' משתאות צריך לתת טעם למה עשה הב' ואף אם נאמר שהיו א' קודם הראות העושר וא' אחרי כן לעשות שמחה לפניו ולאחריו למה הראשון היה לשריו ועבדיו וחיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות והב' היה לעם הנמצאים בשושן הבירה והראשון לגדולים והב' למגדול ועד קטן ובשני נאמר מקום שנעשה בו בחצר גנת וכו' ובראשון לא נאמר מקום שנעשה בו ואם לא היה רק משתה א' למה נזכר שני פעמים וגם פעם א' יקדימנו להוראות העושר ופעם אחרי כן ולא יבצר מהיותו או קודם הראותו את עושרו או אחרי כן ולמה ישנה בקרואים אם הכל אחד:
והנה על הקושי הב' שהערנו אחשוב כיונו רז"ל במאמרם במדרש חזית וז"ל הוא אחשורוש חמשה הוא לרעה וחמשה לטובה ה' לרעה היא היה גבור ציד הוא עשו אבי אדום הוא דתן ואבירם הוא המלך אחז הוא אחשורוש ה' לטובה אברם הוא אברהם הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן ודוד הוא הקטן הוא יחזקיהו הוא עזרא עלה מבבל ר' ברכיה בשם רבנן אית לן חד דטב מכלהון הוא ה' אלקינו בכל הארץ משפטיו שמדת רחמיו בעולם ע"כ וראוי לשום לב על דבריהם מה ענין ה' הוא לרעה וה' לטובה מה טיבן של אלו ולמה מנאם ומה יתן ומה יוסיף ועוד כפי הנוסח הזה הנמצא במדרש מביא ששה לטובה ואם הוא אהרן ומשה והוא משה ואהרן יחשוב כאחד למה יביא את שניהם. ועוד המציאה הטמונה אשר מצא רבי ברכיה בשם רבנן אית לן חדא דטב מכלהון ומי בער לא ידע כי אין כאלקינו שהוא טב מכלהון וגם אומרו בלשון זה אית לן חד וכו' ולא אמר הקב"ה מכלהו ועוד כי כמה פסוקים הוזכר בהם הוא בו יתברך ה' הוא האלקים כי הוא אלקינו ואנחנו עמו וכאלה רבות אין מספר ולמה בחר בפסוק זה מבכלם ועוד מה ענין אומרו שמדת רחמיו בעולם והוא הפך הכתוב שידבר במשפטיו והוא מעתיקו לענין רחמים:
אמנם אין ספק הוקשה להם אשר הערנו ייתור או' הוא אחשורוש והשיב כי עשרה המה. ה' לטובה וה' לרעה שנאמרו לידרש וזה אחד מהם והענין להורות גדולתו והשגחתו יתברך בעולם לתקן עולם כי הנה מצאנו ראינו ה' בני אדם קמו עמדו לנתוץ ולנתוש ולהאביד ולהרוס ה' עקרים גדולים אשר קיום ישראל והעולם תלוי בהם והם א' אמונת מציאתו יתברך. ב' ברית מילה. ג' ארץ חמדה שתליות בה עיקר המצות והשפע לקיום ישראל כנודע. ד' תורה. ה' ב"ה: ושיעור הענין כי ראשונה יכיר האדם שיש מלך המולך ומושל עליו ואחרי כן ידבנו לבו להיות עבד חתום בחותמו ואחרי כן יקח למושב לו חצר המלך לעמוד לשרת שם את מלכו כי שם ביתו ואחרי כן ילמוד סדר עבודת המלך ומשפט שירותו למען ישכיל לדעת במה יתרצה אל אדוניו שיהיה לבבו שלם עמו ואחרי כן להיות כי לא יבצר ממנו שגגה בעבודת מלכו וישנאהו על כן יחקור וידרש איזה הדרך יתפייס המלך ההוא וישוב ירחמנו ויאהבנו כאשר בתחלה טרם עבור רצונו והן הנה ה' הדברים הנאמרים בין המלך מלכו של עולם ובין העם כבראשונה יכיר האדם מציאותו יתברך ואחרי כן יחתום בחותמו לעבד לו יתברך הוא חותם אות ברית קדש אחרי כן ילך לו אל ארץ חמד' כי שם ביתו ית' כמשז"ל אם אתם מקבלים את המילה אתם נכנסים לארץ והוא כי בה בחר ה' לעבדו שם כל הקרובים אליו ד' היא התורה המביאה לידי מעשה כי בה ידע האיש מה יעבוד את ה' ועל כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ע"כ צריך חמשית הוא ב"ה לכפר בו עליו על כל אשר יחטא ואשם והנה נמרוד נגע בראשונה כי הוא היה גבור ציד צד את הבריות ומקרבם לע"ג ומה גם למז"ל בפר"א כי נמרוד היה מלך על דור הפלגה והמריד את כל העולם בהקב"ה והיה משכח שם מציאותו יתברך מכל הבריות ואלו כך היה הדבר נמשך היה העולם אבד בודאי וכן עשו היא היחל לבטל ברית מילה מזרע אברהם וכן דתן ואבירם החילו למאוס בארץ חמדה ומה גם לרז"ל באו' נתנה ראש ונשובה מצרימה שבמיתת אהרן הקימו את דתן לראש ואת אבירם למשנה במקום משה ואהרן ושבו אחור כמה מסעות בדרך מצרים והמלך אחז ביטל התורה כמז"ל על צור תעודה כו' ואחשורוש ביטל עבודת ב"ה והנה אם למה שהאדם בעל בחירה היה כל אחד מאלה תופס אמונתו וממשיכה בלי ספק שהיה העולם בלתי מתקיים אך מעשיו יתברך החושב מחשבות לבלתי ידחו עמו ישראל ראה והתקין לעומתם מתקנים עותתם מקבילים אליהם ה' לטובה נגד ה' לרעה ולרמוז אל היותם מקבילים נאמרה תיבת היא במערכת ה לטובה מול מערכת ה' לרעה לעומת נמרוד שהמריד את כל העולם בהקב"ה בא אברם והקריא שמו יתברך בכל העולם כנודע. ולהמתיק הדבר נשית לב אל ארז"ל כי כאשר נולד אברהם בקשו להורגו ונטמן בארץ כמה שנים כי זה היה הראשון שבנסיונותיו וגם ארז"ל בפר"א כי בהיות אברהם בן תרח בן מ"ח שנה עבר לפני המגדל שהיו בונים דור הפלגה והיה נמרוד מלך עליהם ויאמר להם אברם מה זה אשר אתם עושים העל ה' אתם מורדים ולא תצליחו ויגידו לנמרוד ויאמר מה לנו ממנו והוא פרדה עקרה שאינו מוליד מיד ויקללם אברם בשם ה' ואז נתפלגו וכן בסדר עולם כי בן מ"ח שנה היה כאשר נפלגה הארץ: ועל כל זה ראוי לתת טוב טעם מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם להורגו בהולדו והוא לא הרע ולא השחית להם ומה זו תשובה שהיה עקר הלא אם הוא עקר קללתו להם עשתה פירות. אך הענין דרך קצרה הוא כי נמרוד וסיעתו בוני המגדל ההוא לא להגביה בנין להגיע עדיו יתברך להלחם בו כאשר ילחם איש באיש כיוונו כי זה היה פתיות ובל ידעו מה אך כל ישעם וכל חפץ להגביר כחות הטומאה בעה"ז כי חכמים היו להרע ובקשו לעשות בלהטיהם כן כמ"ש בספר הזוהר וזהו וימצאו בקעה כי מצאו מקום מוכן לפורענות מחשבתם כי שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח וכל סיעת מרחמוהי והמה בחכמתם הכירו כי איש היה עתיד להוליד יפילם וישפילם ויהפך כל מזימותם וישים לאל כל מחשבתם הוא אברהם כי לעומת היותם מגבירים כח הטומאה בארץ היפך אברהם השטה והשכין שכינה בעולם והכריז והקדיש שמו יתברך בארץ לכל יושביה ועל כן נמרוד באסטרולגי"א שלו הבין בדבר ומאז נולד בקשו להורגו וגם אח"כ כאשר קללם בשם ה' אמר פרדה עקרה כלומר לא נירא ממנו ונגד אותנו כי לא תמשך אמונתו אחריו כי עקר הוא והוא כמאמרם ז"ל בפר"א שכל אשר למדו מאברהם והנפש אשר עשה לא נמשכה אמונתם לזרעם אחריהם זולתי ליוצאי חלציו וז"א פרדה עקרה כלומר הבלתי יוצאי חלציו לא ימשכו אחריו ואין פחד מזרעו כי עקר הוא ולא ידע כי אין מעצור לה' להושיע כי אברם אינו מוליד אברהם מוליד כמז"ל וזהו אברם הוא אברהם כלומר אשר הוא אברם שאינו מוליד שעל כן לא היה ירא נמרוד פן יבא ויתקן את אשר עותו הוא אברהם ויוליד כי נעשה כבריה חדשה כמאמרם ז"ל ותקן את העולם כלו בכבודו יתברך לעומת אשר קלקלו נמרוד: ולעומת אשר היחל לקלקל עשו שהיה ראשון למבטלי מילה מזרע אברהם אמר הוא משה ואהרן כי אשר היחל לבטל עשו ונמשך בישראל תיקן משה ואהרן כמז"ל בש"ר שהיה משה מל ואהרן פורע והביא הוא משה ואהרן הוא אהרן ומשה על כי כך היא חשובה מילה כפריעה ופריעה כמילה: ונגד מאוס דתן ואבירם בארץ חמדה ויניאו את לב בני ישראל להתרחק ממנה הקים הוא יתברך את דוד האומר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים שחיבב את הארץ עד גדר העלות על עצמו בהתרחקו ממנה באונס לעובד ע"א והיה בוכה לעיני כל רואיו להחזיק את לבם לכבד את הארץ הפך דתן ואבירם אשר הניאו את לב בני ישראל והיו משיבים את העם מצרימה. ולעומת אחז שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות בל יעסקו בתור' הקים הוא יתברך את חזקיה שתלה חרב ואמר כל מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב הזה: ולעומת הוא אחשורוש שביטל עבודת בית אלקינו היא עזרא עלה מבבל ותיקן והעמיד את ב"ה על מכונו כי זכותו היה מעיר לעזור באמת ושמא תאמר אם כן איפוא שזה לעומת זה עשה האלהים וכל הבא להרע עשה הוא יתברך לעומתו מי שיתקן אנו בגלות החיל הזה המר והנמהר מה תהא עלינו בל נאבד ח"ו בטרם תבא תיקון הגאולה כי מי לנו יתקן גדולים כראשונים לעומת כל מי שיקלקל ויגרום פורענות לזה בא ר' ברכיה ואמר אית לן חד כלומ' לנו בני הגלות בדורותינו אלה יש לנו אחד דטב מכלהון שיעמוד לנו בכל צרותינו ולא נאבד כי בדורות הראשונים היו אנשים מספיקי' לתקן ולהגן בזכותם ואנו אין לנו אלא הוא יתברך וזהו הוא ה' אלהינו בכל הארץ משפטיו כלומר מדת ה' שהוא מד"ר והיותו אלהינו ביחוד הוייתו זאת היא לנו גם בעשותו בכל הארץ משפטיו ורוגז דיניו לרחמנו ומה מתקו דבריהם באו' שמדת רחמיו בעולם ולא אמר שמרחם בעולם לרמוז אל ה' הנזכר הוא מדת הרחמים שמתנהג בו כמשפטו הנה במאמר זה מיישב יתור או' הוא אחשורוש אשר הערנו. וע"ד הפשט נניף יד על כל ההערות אשר הערנו בדרך ישרה שיבור לנו הוא יתברך ויכונו יחדיו ההערה זו עם כלנה והוא בתת טוב טעם ודעת ומה צורך בספור שושתי המלכה עשתה משתה מה לנו לדעת ענין ואשר עשתה ואשר נגזר עליה ושממוכן הוא המן היה בעוכרה ושעל פיו מתה ואחשוב כי במתק לשון רז"ל כיוונו להשיב על זה באומרם וז"ל במדרש:
ויהי בימי אחשורוש שהרג אשתו מפני אוהבו הוא אחשורוש שהרג אוהבו מפני אשתו ע"כ: והנה יראו דברים אשר אין בהם חפץ כי מה להם הרוג את אשתו מפני אוהבו והרוג אוהבו בשביל אשתו. אך הוא שדעתם כי בא הכתוב בפתח דברי המגלה ביתור או' הוא אחשורוש להודיע את אשר הפליא לעשות הוא יתברך עם ישראל עמו בימים ההם כי אחרי נמכרנו להשמיד וגו' גאולה היתה לנו מאתו ית' והנה היה מקום לאיש שוגה ופתי לדבר ולומר הלא רב טוב לבית ישראל להציל את נפשותינו בימי אחשורוש והיא שעמדה לנו כי אחות היה לנו בבית המלך באופן ימעטו וישוחו חין ערך נסו ית' אשר הגדיל לעשות על כן היחל ואמר הכר נא גדולת הנס והפורקן כי הנה וי היה לך בימי אחשורוש שהרג אשתו בשביל אוהבו ולא שב אפו ממנה עד כלה הרעה ולא שת לב על אשתו והרגה מפני אוהבו והוא אחשורוש בהויתו ההיא היפך והרג אוהבו בשביל אשתו כלומר איך תחזקנה ידיך ויפתה לבך לאמר כי אחות היה לך בבית המלך כי הלא זה דרכו להרוג אשתו בשביל אוהבו וא"כ גם עתה יהרוג את אסתר בשביל המן אוהבי והיה נכשל עוזר ונפל עזור ח"ו לולי ה' היה לנו ויהפך לבו מן הקצה אל הקצה שעם היותו הורג אשתו בשביל אוהבו הוא אחשורוש בהוייתו היפכו הוא ית' יהרוג אוהבו בשביל אשתו וע"כ סיפר כל המאורע למען יראו וידעו גודל רוגזו כי כאשר כעס על אשתו הרגה בדבר ממוכן למען יפלא בעינינו מה שאח"כ הרג אוהבו בשביל אשתו. והנראה בעינינו הלא הוא כאשר נזכיר דברי רז"ל בפר"א הלא המה כי מתחלה מלך בכל האיפרכיות שהם ר"מ מדינות ובבטלו עבודת ב"ה איבד קי"ג מדינו' ולא השליטו ה' מאז רק בקכ"ז מדינו' הנותרות. ונבא אל הביאור והוא כי מתחלת דברי המגילה תעיד ותגיד גדולת הנס אשר הפליא לעשות הוא ית' עמנו הפלא ופלא בל יעלה על לב איש לדבר ולומר הנה אשר הי' מבקש רעתנו המן הרע היה שבקש להשמיד וכו' ועלינו לשבח למלך אחשורוש שהטיב עמנו ואותו תלה ויתן יד ליהודים להנקם ממבקשי רעתם ואת עשרת בני המן תלה וגם מתחלה לא פי' למלך המן הרע ההוא על איזה עם היה גוזר הגזירה הרעה ההיא רק ישנו עם סתם ואולי אם היה מגלה לו מיד על איזה עם היה לא מכרם לו באופן דהוי והצרה בימים ההם לא למלך תתייחס כ"א להמן צורר היהודים אך ההצלה והששון ושמחה אשר נהפכה לנו אח"כ היא תתייחס אל המלך כי הטב הטיב עמנו ומה גם אחרי אשר הראה ה' לו את כל הרעה ההיא אבדו קי"ג מדינות בבטלו עבודת בית אלהינו כי עוד לא יעשה אשר לא טוב לישראל ובכן יקל בעינינו גודל נסו ית' כי לא מהמלך היתה שימה להשמיד את ישראל ע"כ בא ויאמר דעו איפא כי אדרבה הוי והצרה אל אחשורוש תתיחס כי לבבו היה למרע על יש' וזהו ויהי וגו' כלו' הוי הי' לנו בימי אחשורוש כי אליו יתייחס ולא אל המן בלבד כי יד המלך היה במעל ראשונה כי גם שהמן היחל הוא היה חפץ יותר כאשר משלו משל רז"ל לבעל התל ובעל החריץ וגם הוא נתן טבעת בידו עם היותו המוכר אשר לא כדרך המוכרים כי הם יקבלו אך הוא שיותר היה חפץ הוא למכור מהמן לקנות ואל ישיאך לבך לאמר הלא לא יבצר מהכנע לב המלך על אבדן קי"ג מדינות כי הלא דע לך כי הוא אחשורוש כלומר הוא בהוייתו הראשונה עם היותו עתה המולך מהודו ועד כוש קכ"ז מדינה בלבד ולא בר"מ מדינות כאשר בתחלה עודנו בהויתו כי לא נכנע לבו על אבדן קרוב לעד חצי המלכות והנה יתחמץ לב השומע ישמע כדבר הרע הזה היתכן כי לא נעצב המלך אל לבו על אבדן קי"ג איפרכיות ע"כ אמר ראה בעיניך כי כן הוא כי הנה בימים ההם כשבת וגו' כלומר בימים ההם שהוא בימים אשר לא השליטו ה' רק בקכ"ז מדינה הגדיל לעשות משתה ושמחה רבה מאוד ובגלל הדבר הזה לא היחל בזמן מסויים לומר בשנת ג' למלכו כשבת המלך וגו' רק אמר בימים ההם על לא דבר כי באו' בשנת שלש וגו' במה יודע אם היה טרם אבדן קי"ג מדינות או אח"כ ע"כ נאמר בימים ההם לומר בימים ההם שלא משל ממשל רב כאשר בתחלה רק על שבע וגו' כנז' היה מה שאו' לך בשנת שלש וגו' עשה משתה ולבל תאמר היתכן כי לא בינת אדם לו להרגיש חסרונו שיפליג עתה בשובע שמחות כי הלא אשר פעל ועשה כדבר הזה הוא כשבת המלך על כסא מלכותו כי ראה כי נתיישב מלכותו והיה בטוח יחיה בנותר ולא ימרדו בו כי עם היותו יושב בשושן הבירה יהיה מלכותו בכל משלה ואין מכלים וזהו על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה שהיה הכסא מתייחס אל מלכותו הנז' עודנו בשושן הבירה מבלי יתפשט בו להטיל עליהם מוראו ע"כ בשנת שלש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו ושמא תאמר ובמה יודע עתה שלא ימרדו בו מלכי האיפרכיות הנותרים כראשונים לז"א ושרי המדינות לפניו כי חיל פרס ומדי ושרי המדינות הם מלכי האיפרכיות באו לפניו איש ממקומו להיות סרים אל משמעתו ולעבוד עבודתו והנה היה מקום לומר כי לא טובה העצה אשר נתיעץ לעשות כי הלא התחברות יתירה מביא לידי בזיון ובהשתוות יחד לאכול ולשתות מלך ושרים כאיש א' חברים ימים רבים יהיה סבה להקל בחשיבותו ויבזוהו בעיניהם ויקל להם למרוד בו וגם לאומר' מרז"ל שושתי זימנה את השרות שאמרה אם ימרדו בבעלה יהיו נשיהם ממושכנות על כן אמר בהראותו את עושר וגו' לומר כי אשר עשה משתה כו' בעוד שרי המדינות לפניו היה בהראותו את עושר וכו' שמונים ומאת יום והוא כי לתווך האהבה עשה המשתה ולבל ימשך ממנו בזיון הי' המשתה בעת הראות עשרו כדעת רב ושמואל במדרש כי בזה מלבד הראותו שלא ישתוו אליו כיון להפיל חיתתו ומוראו אליה' שייראו מלפניו כי יאמרו מה נרדוף לו ומי יערב אל לבו לקשור עליו קשר והלא כביר מצאה ידו להפיל ולהשפיל את כל המורדים בו ועל כן נאמר בהראותו ולא ויראם לומר כי אשר נאמר עשה משתה וגו' היה בעת הראותו או סמוך לו לבעבור תהי' קשר האהבה וקניית היראה באים כא': עוד יתכן מעין האמור על פסוק ראשון ועד"ז בכלנות המקראות שאחריו בשים לב דרך כלל אל מסקנת הגמרא לחייב קריאת המגלה כלה מויהי בימי אחשורוש כי הלא כמו זר נחשב אצל הנס והפורקן ספור יקר תפארת גדולתו והראותו את עושר כבוד מלכותו ועשותו משתה לכל שריו ועבדיו ושרי המדינות לפניו ורצפת אבניו בהט ושש ודר וסוחרת וחור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ והשקות בכלי זהב ושגם ושתי המלכה עשתה משתה נשים ושהמלך אחשורוש אמר להביא לפניו ולא באה ואשר הדת נתנה להמיתה כדבר ממוכן כי הן כל אלה הדברים בלתי נוגעים אל עקר הנס כ"א מאיש יהודי והלאה:
אמנם אומר כי הנה השתלשלות ספור כל ההקדמה הזאת מראש המגלה עד איש יהודי הן המה פתח עינים לראות מפלאות תמים דעים כי בהמה יגדל נא כח הנס ופלא אשר הפליא לעשות הוא ית' עם ישראל עמו בימים ההם כי הלא היה מקום לאשר לא חלק לו בבינה להביט והתבונן נפלאות אל אשר הפליא חסדו לנו בימי המלך אחשורוש להקטין איפת הנסים והפורקן אשר עשה אלקי' לנו בימים ההם בהקריבו אש זרות הטבע אל ההצלה באמת באמור לא על חנם שב אף המלך ולא כלה הרעה ככל פתגם מעשה הרעה אשר גזר על היהודים לאבדם וישלח ספרים אל כל מדינה ומדינה ואל כל עיר ועיר נכתב ונחתם בטבעת המלך כדת מדי ופרס די לא להשניא. לולי כי לא השחית מאמרו אם לא בעבור א' מעשרה. או כי זכר את אשר עשה בבטלו עבוד' בית אלהינו ואשר נגזר עליו כדעת המדרש והמתרגם כי ככלותו לבגוד בגדו בו קי"ג מדינית ותחת היותו מולך בר"מ מדינות לא מלך אח"כ כ"א בקכ"ז מדינת ע"כ מדאג' מדבר פן יניף הוא ית' ידו שנית עליו וכמקר' הכסיל פרעה גם היא יקרנו כאשר החלה ונגעה בו יד ה' ע"כ שב ורפא לנו להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא האגגי. או טעם ב' לומר אין זה כ"א מאת השרים והפחות הרודים בכל חיל עם ומדינה היתה זאת לנו כי לא היה עם לבבם לעשות את מצות המלך להשמיד וגו' והן המה היו מעיר לעזור כי שלמים היו עם היהודים הגרים אתם ויחזיקו באגרו' שניו' אשר לא כדת כי כתב אשר נכתב בשם המלך וגו' כראשונות אין להשיב. אך המה היו במורדי מאמר פתגם המלך באגרות ראשונות כי מורא לא יעלה על ראשם ממלכם כי הלא שריו יחדיו מלכים גדולי עולם והוא צריך אליהם. או יאמר איש טעם ג' לא כראי זה ולא כראי זה רק שזכר את אשר עשה ואשר נגזר על היהודים לאבדם וירא כי זה איננו שוה לו כי נזק המלך באבדן מנדה בלו והלך. מעם רב ועצום יתר על שבח עשות רצון המן הרע ההוא ע"כ נחם על הרעה אשר דבר לעשות כי נתן בכיס עינו. או יאמר איש טעם ד' הלא אין זה כ"א המלך אחשורוש אוהב היהודים היה כי ע"כ ראה והתקין ויכרה להם כירה גדולה בחצר גנת ביתן המלך ויושיבם על מטות זהב וכסף על רצפת בהט ושש וגו' ויטע אהלי אפדנו חור כרפס וגו' על גלילי כסף ולולא גדלה אהבתו אותם לא עשה המשתה השנית כי אם מאהבתו אותם ומה גם במז"ל כי עד שהמלך במסיבו ענה ואמר אלהיכם יעשה לכם סעודה כזאת וכו' ואשר היה מסכים הולך בעצת המן הרע אשר חשב על היהודים לאבדם לא הבין דרכו כי לא פורש על איזה עם פרש רשת לרגלו כ"א ישנו עם וגו' ולא נודע אליו כי על ישראל יתווכח עד אשר נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה ככל אשר צוה המן כי אז שנה ופי' על היהודים לאבדם ולא עצר כח לשוב אחרי הודאתו הסתמי': או טעם ה' כי יאמר איש אל נא תגדל מעלות הנס אשר הפליא לעשות אלהינו מרחם בימים ההם כי הלא לא אשמים היו אז ישראל לפני המקום כי לא חטאו לו חטאה גדולה שיתחייבו עליה ככל הרעה אשר נגזר עליהם כ"א השתחוו לצלם לא עשו אלא לפנים ואם נהנו מהסעודה אנוסים היו. או טעם ו' כי יאמר איש הלא גדול מרדכי בבית המלך ואוהבו אז יותר מאהבתו את המן כי ראה כי מרדכי היהודי עשה והצליח במלחמה מה שלא הצליח המן כנודע מרז"ל ומהמתרג' ע"כ נקל הוא יעשה המלך כרצון מרדכי וישוב מעשות רצון המן למענו: או טעם ז' כי יאמר נא ישראל טוב להודות לאסתר המלכה כי היא שעמדה לנו לפני המלך כי נפלאתה אהבתו לה מאהבת נשים ובטל רצונו מפני רצונה ויפרקנו מצרינו המן הרע ואותו תלה על עץ אשר שלח ידו בעמה ומולדתה: או טעם ח' לומר כי אשר היה לנו מעיר לעזור הוא כי מלך הפכפך היה משתנה לכמה גוונים רגע ידבר לנתוץ ולנתוש על גוי ועל אדם ובמעט רגע ישוב ירחמנו ואהנייא לן שטותיה: או טעם ט' כי כן דרך המלך גדול כמוהו כי במשפט יעמיד ארץ ואם יצא דבר מלכות מלפניו אשר לא כדת עוד ישקיף ויראה בעומק הדבר אם טוב ואם רע ע"פ המשפט ואם יראה כי שגגה היא ישיב גזרתו ויתקן את אשר עוותו ובכן יעלה על לב איש לדבר ולומר לא על חנם השיב אחור כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך שהוא שלא כנימוס ושלא בכבודו אם לא כי שב וראה כי אשר לא כדת היה הדבר ושב ורפא לנו: או טעם י' הלא היא פן יאמרו ישראל הלא המלך ההוא זכר את ושתי שבטענה קלה סבב מיתתה לבל יבזו הנשים בעליהן בעיניהן ע"כ בראותו את ממוכן הוא המן שגם על אשתו זאת פרש מצודה אז אמר אין זה כ"א רעה עינו על שוכבת חיק המלך והנה שונה באולתו כי ראה מעשה אסתר ונזכר הלכת ושתי כי הוא גזר עליה על קלה שבסבו' ואז נהפך לבו בקרבו לאויב לו. על כן מרדכי ואסתר ראו והתקינו כל סדר השתלשלו' סיפר ההקדמה הזאת למען נשכיל חין ערך גודל הנס הגדול ורב ורם הלא היא להסיר מלב המקילים בו מהטעמים הנאמרים והוא על הטענה הראשונה ראו נא תוקף לבו כי לא נכנע על אבדן קי"ג אפרכיות וככחו אז בהיות מלכותו שלימה כחו עתה נגד ישר' וזה החילו ויהי וגו' לומר וי היה לנו בימי אחשורוש כי כל הדברים אשר יפול לב אדם עליהם להקל ערכו אינם כי הלא לא ימנע מעשות הרע על אבדן קי"ג אפרכיות אחר שלחו יד לבטל בנין ב"ה כי הנה הוא אחשורוש בהוייתו הקדומה גם עתה המולך בקכ"ז מדינה שחסרו מהר"מ מדינות קי"ג כי אמיץ לבו ואדרבה בימים ההם עשה משתה וגו' כי לא נעצב אל לבו מדאגה מדבר אבדתו כמפורש למעלה. ועל הב' שהוא כי שרי המדינות לא לבם הלך בעצת המן וע"כ שמו לאל מלתו של מלך באגרות ראשונות כי נקל בעיניהם למרוד בו כי הנה גם זה לא היה כי אדרבא כלם סרים אל משמעתו כי בעשותו משתה וגו' היו שרי המדינות לפניו ומה גם כי יבישו ממנו מפני הכבוד אשר כבדם במשתה ומפני היראה כי הלא היה בהראותו את עושר וכו' ויראו מלפניו כי כח ואל לו ברוב עושרו להנקם מהמורדים בו:
וגם מן הטעם הג' איננו שוה להניחנו על אבדן מסים ואנרוניו' כי הלא התמיד הראותו יקר תפארת גדולת עושרו שמונים ומאת יום שהוא רבוי עצום כאשר יבא ביאורו ואיש אשר אלה לו כקש נחשבו לו מסי ישראל כי הוא ממלכי מדי אשר כסף לא יחשובו וזהב לא יחפצו בו. ועל הד' אמר ראו נא כי אדרבה שונא ישראל היה כי הלא אחר שהזמין שריו ועבדיו וכו' ושרי המדינות לפניו מה בצע לחזור ולהזמין כל העם הנמצאים בשושן הבירה המון עם הארץ בכבוד גדול בחצר גינת וכו'. חור כרפס וכו' על רצפת אבנים טובות ומרגליות אם לא שלבו הלך בעצת המן כמפורש במדרש חזית שנועצו לב יחדיו להחטיא את ישראל וכן מאמרם ז"ל בגמרא שאמר המלך ליהודים אוכלי לחמו על שולחנו אלהיכם יעשה לכם סעודה כזו הנה כי אין זה כ"א רוע לבב להניא את לבם מאחרי השם וכמז"ל שזולת מאכליו ומשתיו העמיד זונות נגד פניהם לחייבם וזהו שאמר הכתוב ובמלאת הימים האלה וגו' לומר הנה במלאת הימים האלה מה צורך לו לעשות משתה שנית וגם לנמצאים כו' שהם המון עם הארץ אחר שעשה אל גדולי עולם שרי כל מלכותו אך אין זה כ"א שלבו למרע כאמור. ועל הה' בל יחשבו לאנוסים ביין משתיו המנוסך לע"א אמר כי השתייה כדת אין אונס שאם יאמרו ישראל יין לא נשתה כי אשר לא כדת משה וישראל הוא אין אונס ולבל יעצרו כח למשוך ידיהם מלשתותו הכין הכנות המביאות להתאוות תאוותו שהוא להשקות בכלי זהב וכו' כאשר יבא באורו בס"ד לבל יבצר מהם כל אשר זמם לעשות. ועל הו' אמר לעשות כרצון איש ואיש. והוא מז"ל בגמרא כרצון מרדכי איש יהודי והמן איש צר ואויב הנה כי כן היה בעיני המלך עשות רצון זה כרצון זה כאשר יתבאר ענין כוונת המאמר לפנים בס"ד. ועל הז' אמר ראו נא מה גדלה גדולת ושתי בעיני המלך כי לולי בטחה באהבתו אותה מאהבת נשים וגודל חשיבותה לפניו לא ערבה אל לבה לעשות גם היא כמוהו משתה נשים כיד המלך ולא עוד אלא בית המלכות אם לא כי ידעה כי גדלה מעלתה לפניו ולא יאמר לה מה תעשי ועם כל זה להפיק רצונו אשר עלה על רוחו צוה להפשיטה ערומה ולהציגה כיום הולדה לעיני השרים והעמים וא"כ איפה מי זה יבטח באהבת המלך את אסתר להפך את אשר זמם והכתיב וחתם בטבעת המלך אשר אין להשיב כי ק"ו הדברים אם רוח עועים שעלה על רוחו אשר לא כנימוס ואשר לא כראוי ביטל עליו כל אהבתו אותה ואיך יבטל נימוס מלכותו כי כתב אשר נכתב וכו' אין להשיב על אהבת אשתו וזש"ה גם ושתי וגו' עשתה משתה וגו' והיה כמשתה המלך כי זה כיוון באו' מלת גם כי אין זה רק על גודל אהבתו אותה ועכ"ז ביום הז' וגו' אמר להביא וגו'. ועל הח' אמר כי אדרבה בעלות חמתו באפו לא ישוב ממנה כי הנה וחמתו בערה בו ולא שככה חמתו עד אחר שכלה רעה ויהרגנ' כאו' אח"כ אחר הדברים האלה כשוך וגו' כי לא שככה חמתו עד אחר מותה. ועל הט' אמר כי הנה זה גודל לבב המלך הלז כי על גזרת אשתי ערך משפט כדת מה לעשות במלכה ושתי ועם היות כי לפי הדת לא היתה חייבת מיתה כאשר יבא ביאורו עכ"ז על טענת כבוד מדומה שא"ל ממוכן כי יצא דבר המלכה וגו' להבזות בעליהן לא שת לבו אל הדת וא"כ איפה מה גם עתה כבוד כתב אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך שאין כבודו להשיב כי לא ישוב מפני כל דת ודין. ועל הי' אמר וייטב הדבר בעיני המלך וגו' וישלח ספרים וגו' להיות כל איש שורר בביתו וגו' הנה כי כ"כ גדלה ותחזק בעיניו טענת ממוכן בל יבזו בעליהן בעיניהן כי שלח ספרים אל מדינות המלך לפרסם הדבר להיות כל איש שורר בביתו וא"כ איפא לא יחשב המן בעיניו כי תרע עינו על אשת חיק המלך כי הקים פעמים צרה עליהם על סיבה קלה גדולה שבגדולות היתה טענתו על ושתי בעיני המלך כי ע"כ שלח ספרים אל כל עם ומדינה שבכל שולטן מלכותו ובכלל הדבר גם ביטל הטענה הז' ישנו פה הלא היא לאמר כי ביטל רצונו מפני רצון אשתו כי לא יתכן כי הלא וישלח ספרים וגו' להיות כל איש שורר בביתו וא"כ איפה מי בער יעלה על רוחו ששם לאל מלתו וגזירתו להקים דברי אשתו ההוא אמר וישלח ספרים להיות כל איש וגו' ואנה יוליך חרפתו כי נהפוך הוא בקרב ביתו כי השתר' עליו עד בטל רצונו כתבו וחותמו אשר לא כדת מלכותו בשביל אשתו הנה כי תחלת דברי פי המגלה הלזו ממנה פנה ממנה יתד למחזיק ולמעוז יקר תפארת גדולת הנסים והגבורות אשר עשה אלהים לנו בימים ההם כי נסיר סיב' גאולתינו מהיות טבעי ונשים אותה על נס כי מויהי בימי עד איש יהודי הגד יגיד לנו את תוקף לב המלך שלא נכנע על אבדן קי"ג מדינות ומעשה תוקפו בעושר ונכסי' כי ע"כ כל שרי המדינות לא ימרו את פיו וגם לא יחשיב מסים וארנוניות ישראל להשיב ידו מבלע והשחי' כי אין קצה לאוצרותיו וכן גלה לנו בזה תוקף חטא ישראל ופן תוקף חמת המלך שבערה בו ולא תכבה לא בשומי אהבתו אותה וחשיבותה לפניו ולא מה שהדת היה בעזרתה וכן תוקף טענת ממוכן בעיני המלך כי בכל מיני תוקף האמורים האלה תחזק ותגדל הנס בעיני כל עם נושע בה' כי ע"כ מצוה לקראת את כל דברי האגרת הזאת מויהי בימי וגו' כי בהמה תתחזק הנס כמדובר והנה בדבר הזה מצאנו ראינו הבין מקרא שכתוב ותכתוב אסתר המלכה וגו' את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית כי הוא סגור חותם צר מהו התוקף ההוא ומה יכלו להוסיף על כל תוקף הצרה להשמיד להרוג ולאבד וגו' נכתב ונחתם בטבעת המלך שאין להשיב וכאשר כבר שלחו ספרים אל כל היהודים אשר בכל וגו' ואי זהו כל תוקף אשר חדש להם ואם הוא תוקף עונש על הבלתי מקיימי' עליהם לעשות את ימי הפורים אדרבה היא שלחה בתורת חסד על לשונ' לחכמים קבעונו לדורות הכתוב מעיד כי מרצון נפשם קיימו וקבלו היהודים לקיים וגו'. אך אין זה כ"א שבכל הספרים אשר כתבו מרדכי ואסתר אל כל היהודים מאשר גזר עליהם המן הרע להשמיד וכו' והקב"ה ברוב חסדיו הפר עצתו וקלקל מחשבתו ותלה אותו ואת בניו על העץ וע"כ יקבלו להיו' עושי' משתה ושמחה והנה בכל הספרים ההם אין נזכר מכל הכתוב מויהי בימי עד איש יהודי דבר כי אין לסיפור צורך בהם רק הודעת הלקח אסתר בת אביחיל דוד מרדכי אל המלך ואיך ביגיעת שניהם חפץ ה' בידם הצליח להציל את ישראל מיד שוסהו וע"כ אחרי כתוב מרדכי ואסתר ב' כתבים זו אחר זו כאשר יתבאר בס"ד ובאחרונה הכבידו מהראשונה אז המה ראו כי לא יבצר מהיות הקבלה עליהם ועל זרעם רפויה בצד מה באומרם כי הלא היתה רפואה קרובה לבא לישראל בימים ההם בטענות טבעיות לא אחת ולא ב' כ"א י' הלא המה אשר כתבנו וקרוב הדבר שעל אלה המלך אחשורוש הרבה להשיב אפו ולא ישחית בעבור היה באופן יקטן נא כח הנס בעיניהם וירפו ידיהם מהחזיק בקבל' אגרת השני' עליהם ועל זרעם ולא יעבור וגו' ע"כ עשו בחכמה וכתבו את כל תוקף הוא מויהי בימי עד איש יהודי כי בזה כל תוקף הם כמה מיני תוקף. תוקף לב המל' שלא נכנע אחר אבוד קי"ג אפרכיות ותוקף גדולתו כי שרי המדינות לפניו ותוקף עושרו ותוקף חטא ישראל שלא היו אנוסים ותוקף חמת המלך שבערה בו ולא הועיל לכבותה אהבת אשתו אשר אהב ולא היות הדת בעזרתה וגם תוקף טענת המן בעיני המלך כי הן כל מיני תוקף אלה הנאמרים באמת בכתובים אלו הנה הנם מבטלים העשר טענות ההם כעפרא דארעא ומגדילים הנס עד אין קץ על כן למען יחזיקו ישראל בקבלת האגרת השנית כתבו את כל תוקף הוא מויהי בימי עד איש יהודי שבו כל מיני תוקף שהזכרנו ועל היות מינים הרבה נאמרה מלת כל שעל ידי כן יכירו ויקבלו בכל מאמצי כח וזה מאמר הכתוב ותכתוב אסתר וגו' ומרדכי וגו' את כל תוקף הוא האמור כדי שע"י כן ימשך לקיים את אגרת הפורים השנית בסבר פנים יפות כמדובר ונחזור אל התכת הכתוב שהיינו בו בהראותו וכו' וזולת מה למעלה יאמר מקושר אל אומרו שרי המדינות לפניו והוא כי אינו דומה המראה עושרו לפני דלת עם האר' למראה לפני עשירי עם כי לפני אשר הכסף אזל מכליהם יוכל להתמיד בהוראם כבוד עושרו ימים רבים ובכל יום יראם דבר מחודש מהקודם אמנם לפני עשירים אם יום או יומים יעמוד להראות להם דברים חשובים או י' יום או כ' יום יפלא אך לא יתמיד להיות מראה והולך דברים טובים ומחודשים מהקודמים ימים רבים אמר ראה את רוב עושרו אשר גדלו השם כי הלא שרי המדינות היו לפניו שהם כמאמרם ז"ל מלכי האיפרכיות ואעפ"י כן התמיד ימים רבים ק"פ יום ושיעור הכתוב חיל פרס ומדי ושרי המדינות היו לפניו בהראותו את עושר וכו' ועכ"ז התמיד ימים רבים ק"פ יום:
או יאמר בהראותו וכו' כי הנה היה אפשר לומר כי רוב עושרו אשר הראה להם יהיה רב מאד בערך כבוד שרי המדינות אשר לפניו אך לא בערך כבוד מלכות המולך מהודו ועד כוש. ב' היה אפשר לומר כי בכלל הדברים והחפצים אשר הראה היו בהם בלתי יקרים כל אחד בפני עצמו ובהצטרפות הכל היה עושר מופלג. או שלישית מעין זה בבחינת ימים כי אשר התמיד ימים רבים בהראותו את עשרו יהיה כי החל מעט מעט ביום הראשון הראה דבר השוה ככר זהב ובב' עשרה ובג' שוה עשרים ובהצטרפות הימים רבים היה עושר גדול על כן אמר שלש אלה אודיעך כי לא כן המה כי אם שבהראותו את עושר וכבוד מלכותו כי נתייחס אל כבוד מלכותו ולא אל כבוד מלכות שרי המדינות וגם שלא הראה כל החפצי' היקרים מאד והבלתי יקרים מאד בפני עצמה כי אם אשר המה יקר תפארת גדולתו שהוא אשר הוא יקר בערך אל תפארת גדולתו בלבד ואעפ"כ התמיד ימים רבים ואף גם זאת כי לא הראה מעט מעט ושמה שהראה ביום הראשון לא יתייחס לעושר מעין כבוד מלכותו וכו' רק בהצטרפות כל הימים כ"א שבהראותו את עושר וכו' ימים רבים היה ק"פ יום כלומר לא תכליל ותאמר ששה חדשים כסכום ק"פ יום רק מנין ימים לומר שבכל יום ויום הראה דבר מתייחס אל עושר כבוד מלכותו כו' וז"א בהראותו ולא אמר ויראם לומר כי בהראותו את כל המתייחס אל התוארים האלה שהיה ימים רבים התמיד ק"פ יום שבכל א' וא' הראה את עושר כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו ולזה לא אמר ג"כ בימי' רבים בל יראה שבכללו' הימי' הרבים נמצא שהראה את עושר וכו' אך לא היה כן מה שבכל יום בפני עצמו ע"כ אמר כי בהראותו את עושר וגומר נמשכו ימים רבים ולא שבימים רבים נמשך הראותו עושר ולהמתיק הדבר יותר פרט ואמר ק"פ יום כאמור:
עוד יתכן דרך אחרת בהמשך ג' הכתובים האלה בימים ההם וגו' ובפרט לאומר כי ב' משתאות היו שהוא כפשיטות דעת הגמ' שע"כ לא פליגי רב ושמואל אלא או פקח או טפש היה שעשה משתה תחלה לרחוקים ואחר כך לקרובים אבל לדברי הכל ב' משתאות היו ויאמר בימים ההם כשבת המלך אחשורוש ממש על כסא מלכותו שהוא בבית המלכות יושב על הכסא להטיל מורא עשה משתה לכל שריו ועבדיו ושרי המדינות ולמה היה המשתה עודנו יושב על הכסא המיוחד בית המלכית ולא בחצר גנת ביתן המלך כבמשתה השני שיהיו שם בריוח ויעמוד שם כסאו וגם למה לא קרא את כל העם הנמצאים בשושן כאשר עשה אח"כ על כן אמר בהראותו וכו' לומר כי המשתה הזה היה בזמן הראותו את עושר כו' וע"כ לא יאות הראותו עושרו רק במקום צנוע ולא בחצר גינת ביתן וגם לא בפני כל העם הנמצאים בשושן למגדול ועד קטן עוד טעם שני כי היה ק"פ יום ולא יאות קרוא כל העם הנמצאים וכו' ימים רבים כי אם לשרים גדולים בייחוד:
ובמלאת וכו' הנה רז"ל במדרש חזית גזרו אומר כי המן הרע יעץ תחבולות עם המלך להחטיא את שראל להבאיש את ריחם בעיני השם אלהיהם להזמינם אל שולחן המלך להאכילם ולהשקותם מפת בגם ויין משתיהם להעמיד נגד פניהם זונו' למען הכשילם באומרו אלהיהם של אלו שונא זמה הוא ואומרו כי כל עם הנמצאים הוא עם נושע בה' ושעל כן נתחייבו חס ושלום ישראל כליה ושהמן הוא בעצמו קבצן י"ח אלף ות"ק יהודים כאשר האריכו במדרש הנז' ואחשוב יש סעד לזה מן המסרה והיא הפרתמים ג' במקרא להביא מבני ישראל ומזרע המלוכה ומן הפרתמים ב' הפרתמים ושרי המדינות לפניו. ג' ונתון הלבוש והסוס ביד איש משרי המלך הפרתמים ויהא הענין להביא מבני ישראל כו' אל מקום הפרתמים ושרי המדינות לפניו שהוא במשתה המלך מי עשה כן הלא הוא מי שעליו נאמר איש משרי המלך הפרתמים הוא המן והנה זה יצדק בין לאומר שהכל היה משתה אחד בין לאומר שני משתאו' והיותר צודק הוא כי שנים היו כי היה השני להטעות את ישראל כאשר כתבנו וזה אומרו ובמלאת וכו' לומר עמוד והתבונן רוע לב המלך הלזה כי און יחשוב על ישראל כי הלא במלאת הימים האלה של משתה הראשון והראות עשרו ק"פ יום מה ראה על ככה לעשות המשתה השני בלי סבה אך אין זה כ"א חרב עצת המן האגגי כמז"ל כאשר כתבנו וז"א עשה המלך מה שלא נאמר במשתה הראשון רק עשה משתה אך הוא לומר המלך הידוע אשר הזכרנו ואמרנו הוא אחשורוש העומד במרדו שבטל עבודת בית אלהינו וז"א לכל העם ולא אמר אל כל הנמצאים ויכלול כל מיני עמים אך כיון מה שאז"ל אל עם נושע בה' ועוד ראיה כי זימן למגדול ועד קטן ואין זה דרך המלך רק לגדולים ואדירי כל חפצו בם ואחשוב שע"כ נאמר הנמצאים ולא לכל העם אשר בשושן כי עשה בערמה למען העניש את ישראל בל יחשבו לאנוסים כי יאמרו שהמלך אנס אותם לכן התחכם ולא גזר רק על הנמצאים בשושן אך לא על היוצאים מדלתי העיר וחוצה או על הנחבאים שם בל יראו ובל ימצאו ועשה ויוכל כי ע"כ נתחייבו חס ושלום ישראל כליה למאן דאמר:
ולדעת האו' כי הכל היה משתה א' נוכל לומר כי גם שלמעלה אמר חיל פרס וכו' ופה נאמר לכל העם הנמצאים וכו' וגם נזכר פעם קודם הוראת העושר ופעם אח"כ הוא כי עיקר כוונתו היה עשות המשתה לתווך שלום בינו לשרי המדינות שיאהבהו למען יבשו למרוד בו כ"א שלהשמר בל יקל כבודו בעיניהם בהתחברות יתיר' לשתות יין ע"כ החל תחלה להראות עשרו להם למען ידעו כי יש לאל ידו להנקם מהמורדי' בו ע"כ להיות המשתה עיקר הקדימו ואמר עשה משתה לכל שריו ועבדיו שבכלל עבדיו הם כל העם הנמצאים בשושן כי עבדיו הם אך חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות לבד היו לפניו בהראותו את עושר כו' כי מהם לבדם היה ירא ולהם הראה העושר ולא אל כל יתר עבדיו שיכלול גם כל עם הנמצאים וז"ט אתנ"חתא במלת עבדיו כי לא השוו כלם רק בדבר המשתה אך בהראות עשרו לא היה רק לחיל כו' הפרתמים ושרי המדינות וזהו חיל וכו' לפניו בהראותו כי אלה לבד היו לפניו כאשר הראה כבוד עשרו ולהיות שהוראת העושה לא היה רק למנוע היזק אפשרי להמשך מהמשתה שהי' עיקר הכוונה איחר אותו יאמרו כטפל אל המשתה ואחר שספר מה שהראה חזר לסיים זמן המשתה שהיה במלאת הימים האלה ולא הזכיר רק אותם שלא נצטרפו כ"א לאכול ולשתות ולא להראות העושר והם כל העם הנמצאים וכו' אך לא יבצר מהיות שם העיקריים הם שרים ופרתמים נוסף על זה כי לא הזכיר פה רק הנוגע אלינו אשר קבץ עם בני ישראל למען הרחיקם מאביהם שבשמים כאמור בסמוך שנרמזו באומרו כל העם הנמצאים:
חור כרפס וכו' כתב הרמ"ע ז"ל שכיון לההנות ד' חושי ביני איש חוש הריח בהיותה בחצר גינת ביתן המלך שלא יעדרו שם ורדים עם נרדים ודומיה וחוש הראות בחור כרפס וכו' וחוש המשוש במיטות זהב וכו' וחוש הטעם באכול משמנים ושתו ממתקים ונתן טעם למה זה לא השמיע שירי זמרה וכנורות ודומיהן לההנות חוש השמע על כי לא כל אדם יערבו למו כא' יש יערב לו מין זמר אחת ולא זולתו ויש הפכו והיא רצה לעשות כרצון איש ואיש ע"כ מנע מיני זמרה בהחלט ואני אומר כי גם חוש הריח לא נהנה כי לא בביתן היו רק בחצר הגינה שחוצה לה שהוא פשוטי של מקרא כדעת ר' נחמיה במדרש גינה מבפנים וחצר חוצה לו מרוצף באבני בהט ושש כו' ולא ישיגם שם ריח מהמחובר לקרקע בגנה ממרחק כנראה בחוש לכל רואה השמש ומה גם כי הקרואים היו אלפים רבבות כי מישראל לבד היו י"ח אלף ות"ק כמאמר ר' ישמעאל במדרש זולת אשר לא מבני ישראל המה כי אין מספר לגדוד ולא יתכן יהנו כל אלה מהריח הלואי שור' הקרובה מהגינה או הסמוכה לה כי מרחק גדול היה מהגינה אל רוב המסובין:
ואחשבה לפי דרכנו שמנע מהם מיני בשמים מהעלות על השלחן להריח בם ומיני זמר לבל תופר עצתו אשר יעץ להאכיל את יש' מפת בגו ויין משתיו להעבירם על דת משה וישראל ואם היו שם מיני זמרה ישיתו לבם לשמוע בקול שירים וכן במיני בשמים יתעסקו להריח בם ויהיה להם תואנ' להתבטל מאכול ושתו ע"כ מנע מהם גם שניהם למען הקים מחשבתו אשר חשב על היהודים. וענין הכתוב יראה כי על היותם בחצר גנה אשר אין עליו תקרה על כן להיות צל על ראשם עשה מעין רקיע פרוס על עמודי שש וגלילי כסף יריעות חור כרפס ותכלת כאוהל לשבת ומתריהם היו של בוץ וארגמן וזהו אחוז בחבלי בוץ וארגמן או כפרש"י שהיו מרוקמים בארגמן והיה האהל פרוס על עמודים והיו מטות זהב וכסף לישב עליהן והיה הקרקע מרוצף באבנים טובות שהם בהט ושש וכו' כפרש"י בשם רז"ל וסדרם הכתוב מלמעלה למטה הוא חור כרפס וכו' שהיו כעין רקיע מלמעלה ואח"כ העמודים שתחתיהן ואח"כ מה שלמטה מהם שהוא מטות וכו' ואח"כ הרצפה שלמטה מהכל ואחשוב לפי זה כיון להורות היותו ממדי אשר כסף לא יחשובו וזהב לא יחפצו בו ואבנים טובות כאין נגדו ועל כן היפך הדרגו' החשיבות כי החשוב על הכל הם אבנים טובות עשה מהם רצפה למטה בארץ למדרך כף רגל ולמעלה מהם הידור מהם מטות זהב וכסף יחד ומה גם לדעת ר' נחמיה בבריית' בגמ' שהיו המטות של כסף ורגליהם של זהב והנה הוא הפך הסברא להחשיב הכסף מהזהב אך במאמרנו זה נכון מאד כי נתן החשוב חשוב תחתון ועולה ויורד בחשיבות כמדוברה רצפה אבני נזר למעלה מהם רגלי המטו' זהב למעל' מהם המטו' עצמם כסף ואשר למעלה מהם גם הם גלילי כסף ולמעלה מהכל יריעות חור כרפס וכו' משוללי זהב וכסף ואבני יקר ויתכן ג"כ לבלתי ישאו עיניהם להביט אל רקמת זהב ואבנים טובות למעלה פן בתלות עיניהם יתעכבו מאכול ושתו על כן היפך ונתן את החשוב יותר תחת רגליהם כי לא יניחו האוכל להביט תחת שולחנם ויקומו ממסיבתם להסתכל אל המטות או אל רצפת אבנים יקרות שתחת רגליהם ובהיות הטוב טוב למטה לא יתלו עיניהם למעלה ויאכלו וישתו:
עוד יתכן כאשר נשים לב אל הגוונים הנראים ביריעות האהל חור כרפס ותכלת שהוא לבן ירוק ככרתי ותכלת וארגמן שהוא חבלי בוץ וארגמן שהיה הארגמן מרוקם או חבלים של ארגמן אחוזים תחת היריעות בין עמוד לעמוד להיות היריעות פרוסות עליהן נמצאו ד' גווני' לבן ירוק תכלת ואדו' כי הבוץ גם הוא לבן ומה גם למתרג' שאו' חבלי בוץ וארגמן הוא חבלי בוץ צבוע ארגמן כלל הדברים כי ד' גווני' הנז' הן הן הנראים יתכן כי למה שכל ישעו וכל חפץ המלך ההוא בעצת המן הרע להחטיא את ישראל כמדובר למעלה לא יבצר מהמלך והמן כי עם בני ישראל יהי' לבם נוקפם באומרם הלא זה עון פלילי מספיק לעשו' כליי' ח"ו כאשר הם לדעת ר' ישמעאל על כן מה עשה לא שת נגד פניהם פרוס על ראשיהם רק ד' גוונים לבן ירוק תכלת וארגמן שהוא אדום למען הזכירם אל מראה הקשת הנראה בענן שאלה הם ד' גווניו וישימו לב אל שבועתו ית' שלא לכלות עולמו כי אם יכלו עם קדוש לה' יכלה העולם אך יזכור הברית ועשה בערמ' לעשו' האדום דק משאר למעט זכר הדין וגם שיהי' ארגמן ולא תולע' שני שאדמימותו עמוק יותר כי בדבר הזה יפלו ביד יצר' בנקלה ולא יבינו לאחרית':
והשקות וכו' הנה אומרו ביין כיד המלך מה שלא אמר כן באוכל הלא יפלא כי הנה א' מעשירי עם יספיק לרוות יין אל עם רב ואין ספק כי זה הכריחם לרז"ל לומר שהביא לכל א' וא' מיין עדינתו ולדבריהם לא יהיה אומרו כיד המלך אל הפלגת עושר הוצאת היין רק שהביא יין מלכותו כלומר כיד המלך שהוא קכ"ז מדינה שידו מושלה לו מכלם הביא יין לעשות כרצון איש ואיש: עוד אפשר כי גם בזה בא להורות רוב עשרו שעם היות כל השקותו בכלי זהב היו כלים מכלים שונים ואשר שתו בו פעם א' לא ישנו בו כי יביאו אחר במקומו כנז' בתרגו' ירושלמי וכרז"ל וז"ל מי שהיה שותה בכוס לא היה שותה ושונה אלא כיון שהיו שותי' היו מכנסים אותו ומוציאי' אחרים ולזה אין ספק היה צורך הון רב במאד מאד כי רב מאד מחנה המסובין ואם על כל כוס וכוס שישתה כל איש מהם היו מחלפי' כוסות זה תהיה הפלגה עצומה עד מאד ע"כ היה אפשר לומר כי אין זה רק מבלתי היות היין רב ומעט היו השותים ועל כן יספיקו הכלים בהשנותם ע"כ אמר ראה כי היו משני' הכלים בכל שתי' עם היות יין מלכות רב כיד המלך כי זה הוראה על רוב עשרו כעפר בצר כי עם היות כלי זהב כלם ומשני' אותם על כל שתיה עם היות יין מלכות שרבים שתו ורבי' ישתו יותר מדאי כי יערב למו וגם רב כיד המלך עם רב ז' ימים ולא נעדר מתת חלופיהן וחלופי חלופיהן זהב: עוד יתכן ויותכו בו כל תיבות הכתוב והוא כי הנה יקרה ימשוך ידו מלשתות איש מהמסובין כי יבוש לשלוח ידו אל מזרקי יין עד ישקה אותו א' מהמשקים אשר על השלחן ויקח מידו ויש כי גם שישתה על ידו או ע"י זולתו לא ירבה לו רק פעמים שלש כדרכו בביתו או יותר מעט אך תתעורר תאותו להוסיף על מנהגו כי יתן בכוס זהב עינו ומה גם אם יהיה מצוייר כפתורים ופרחים כי תאוה נפשו לשתות בו ואף גם בזאת אפשר יקוץ ברבוי אם לא שיהיה היין משובח מאד אך אם הוא מיין הרקח העולה על שלחן מלכים לא ישוב ידו מבלע עד בלי די אמר כי כל התנאים האלה נוסדו יחד במשתה הזה ומה גם על פי המכוון הנזכר. על האי אמר והשקות כי צוה המלך לא יחצו עד ישלח איש בכוס ידו לשאוב יין רק והשקות על ידי משקים וזה אומר והשקות ולא אמר ושתות. ועל הב' אמר בכלי זהב ולהיות שגם בהיות הכלים חשובים אחרי שתותו בם זה י' פעמים תקע נפש מחשוק בהם ולא ירבה לשתות יותר מדאי משא"כ אי יחליפו ויביאו לפניו עוד כלים רבים ונכבדים מהם כי אז תגל נפשו ותכסוף לשתות על כוס וכוס תלי תלים לז"א כי גם זה היה שם שהיו כלים מכלים שונים ועל הג' אמר ויין מלכות שהוא המשובח והמיוחד למלכות ולהיו' שיקרה במשתאות יביאו יין משובח ומשומר בתוך יינות הבאים אך מעט מזער ויהיה להם יין רב משאר יינות ועל כן לא ירבו לשתות כי לא כל אדם זוכה יתנו לו מיין הרקח עד מלאת ספקו ומי ומי הזוכה בד' כוסות ממנו לז"א כי פה לא היה מיין המשובח שיעור קטן רק רב כיד המלך למען ימצו ישתו עד בלי די ויהיו כגן רוה. והנה ארז"ל כי לכל א' היו נותנים יין גדול בשנים ממנו ואפשר יצא להם מלשון רב ולא אמר הרבה כי כן דרך רז"ל בכל לשון רב לדרוש לשון רבנות או גדולה מהטעם הזה כנודע לבקיאים בדבריהם ופה ראו כי לא יתכן לשון רבנות על כן דרשו לשון גדולה שהיין רב וגדול ועל מי היה גדול הוי אומר על השותה אותו שהיה גדול הימנו בשנים ובכלל דבריהם נתנו טעם גם כן אלא אמרו כיד המלך על היין ולא על האוכל כי לא דבר רק הוא כ"א גדול מאד כיד המלך לתת לכל איש ואיש יין גדול הימנו בשנים.
והשתיה וכו' הנכון אצלנו באמרו כדת הוא שאם יאמר נא ישראל אי אפשי ביין מלכות אשר לא כדת משה וישראל הוא לא היו אונסי' אותם לעבור על דת וההיקש ביתר עמים ולבא אל ביאור הכתוב נעיר ראשונה למה זה תלה הדבר בהעדר אונסי' ולא בהעדר האונס ויאמר אין אונס מלעיל. ב' כי מהראוי יאמר הדברים כסדרן יזכיר הסיבה איך יסד המלך על כל רב ביתו ואח"כ יאמר המסובב שעל כן אין אונס כי מצות המלך היא ולא יתחיל בנמשך ממאמר המלך שאין אונס ויתן טעם אח"כ כי ע"כ יסד המלך מתחלה. ג' או' יסד ולא אמר גזר. ד' אומרו על כל רב ביתו למה לא היה מאמרו כולל ולא על כל רב ביתו בלבד. ה' אומרו לעשות כרצון וכו' ולא אמר כי כן יסד המלך שלא לאנוס. והנה אל הקושי הא' ואל לשון יסד אפשר לכאור' לומר כי כן דרך השותי' במזרקי יין שאם תהי' מצות מלך עליהם על דבר הנהגת השתיה לבלתי אנוס את איש וכיוצא כי בהחיל' חמת מיין שעוד לבם נכון ישיתו לב אל מצות המלך אך כטוב לבם ביין לא ישעו אל המלך ואל מצותו כי יין ידליקם אמר כי השתי' כדת אין אונס את רעהו מכל המסובין כי גם שהיין בוגד לא בגדו פה כי כן יסד המלך וכו' כי גזרתו על כל רב ביתו יסדה בעצם כיסוד מוסד לא ימוט אף כי ירבו לשתות כי גדולי הבית על משמרתם בדבר: עוד יתכן על כל אשר הערנו על פי דרך רז"ל אשר דרכנו בה עד כה כי כל ישעו וכל חפץ המלך להכשיל את ישראל בעצת המן הרע והוא כי הנה המלך ראה עצמו במבוכה גדולה אומר בלבו הנה עם בני ישראל מצות אלהיהם עליהם לבלתי שתות יין נסכו על כן לא יבצר או ישתו וילכדו או לא ישתו כי יעוזו במעוז דתם אם לא ישתו תופר עצת המלך והמן ואם ישתו אם הוא ע"י גזור על כל העמים שישתו ידונו כאנוסים ולא ילכדו בגרונם בעצם ואם אומר שלא יאנסו אותם לעבור דתם שבשתיה כדת אין אונס הנה יש שתים רעות. א' כי אולי ימשכו את ידיהם שנית כי היא כדאי בזיון אל המלך שיגזור ימאסו ביין משתיו וביין נסך אלהיו וכן לא יעשה ואם אהיה כמחריש לא אאנוס ולא אצוה שכדת אין אונס רק אניח הדבר על בחירת' ורבי' ישתו בחשבם כי הוא חפץ המלך וילכדו השותי' הנה כל רב בית המלך והמסובין מעבדיו ומעמו כי יראו איש ישראל ממאן לשתות יאנסו אותו ותכול חתיתם על השאר ויהיו כלם כאנוסים ואם אצוה על גדולי הבית לבלתי אנוס את איש על דבר הדת אינו לפי כבודו להבזות יין משתיו ודתו בעיניהם על כן ראה והתקין ב' דברים א' הפליא לעשות הכנות ממשיכות את האדם אחר יין נסכו להשקות בכלי זהב וכלים וכו' ויין מלכות אשר למלך הוכן ובזה גם כי ישתוק המלך מלגזור שישתו לא יכרת איש משלוח יד אל מזרקי יין כי ההכנות מהם לא יתנום לאסוף ידיהם ולשמא ישמע איש מכלל המרובים לבלתי שתו על כן אחר הצעת ההכנות הנזכרות נתחכם יותר ויסד על כל רב ביתו דרך כלל יעשו כרצון איש ואיש למען ימשך מזה שלא יאנסו את אחד מהם על השתיה אשר לא כדת פן לא יתקיים עשות רצון איש ואיש ובדבר הזה נתקן כבוד המלך כי לא אמר שלא יאנסו את העובר דת המלך רק לעשות כרצון איש ואיש כ"א שממנו נמשך שלא היו אונסי' נמצא שהבלתי אונס את הנמנע מלשתות כי מצות מלך הוא מקיים ואינו נוגע בכבוד המלך כי הלא היסוד אשר יסד אינו שלא יאנסו ביין מלכותו כ"א נמשך מיסוד עשות רצון כל איש ואף גם זה לא פרסם רק על כל רב ביתו בלבד וזה אחר שהיה המלך בטוח שרבים ישתו בהכנות הנזכר ולכן אחר הזכירו ההכנות המעוררות לויית תאות השתיה באו' והשקות וכו' אמר והשתיה כו' לומר כי לא היה מי שיאנוס מעבדי המלך יען כי כן יסד המלך וכו' לעשות כרצון איש ואיש כי עשה יסוד מוסד שישמרו לעשות כרצון איש ואיש שימשך מיסוד בנין זה שלא יהיה אונס וז"א יסד כאמור ועל כן לא הקדים תחלה מה שיסד המלך ואח"כ מה שנמשך ממנו שאין אונס בל יראה כי אומר לעשות כרצון איש ואיש היה העיקר כ"א שמאליו נמשך שאין אונס רק שנהפוך הוא כי מה שנמשך היה העיקר כ"א שלבלתי התבזות המלך עשה היסוד ההוא ולכן תלה הדבר באונסים באומר אין אונס מלרע לומר כי אצ"ל המלך שכל חפצו להכשיל' ושלא ידונו כאנוסים כ"א גם עבדי המלך לא היו אונסים יען כי כן יסד וכו' ועכ"א לשון יסוד כי עשה יסוד והכנה אל הנמשך ולא אמר הנמשך בפי' מפני כבודו ואף גם זה על כל רב ביתו להסתיר דבר בל יובן להמון אפי' בדרך הזה הנסתר והנה ארז"ל לעשו' כרצון איש ואיש כרצון מרדכי הנקרא איש יהודי וכרצון המן הנקרא איש צר ואויב ואין ספק שהוקשה להם שהל"ל כרצון כל איש מאי איש ואיש אלא כרצון ב' אישים נפרדים זה מזה שעל כן לא אמר אנשים ומי אלה הם בלתי מרדכי והמן והנה כמו זר נחשב הדבר הזה כי לא נמצא בזה כל מאומה מרצון מרדכי רק רע כרצון המן לבדו ומה גם למאמר ר' יצחק נפחא במדרש וז"ל המן הרשע בעלילה בא על ישראל הה"ד ובמלאת הימים וכו' ואין העם אלא ישראל וכו' כיון שראה מרדכי כך עמד והכריז עליהם ואמ' לא תלכו לאכול מסעודתו של אחשורוש שלא הזמין אתכם כ"א ללמד עליכ' קטיגוריי' וכו' ולא שמעו לדברי מרדכי כו' ע"כ. הרי דשלא ברצון מרדכי נעשית התועבה ההיא אך יתכן לפי דעתם ז"ל כי להיות מרדכי גם הוא גדול למלך והוא נגדיי אל המן הרע המבקש להחטיא את ישראל מה עשה המלך עמד והטיל פשרה ביניהם והיא באשר נשים לב אל ה"א הידיעה של מלת והשתיה ולא אמר ושתות כדת וכו' אך כיון לומר השתיה שתהיה כדת אין אונס אך לא האכילה כי אם יאמר איש אי אפשי בבשר חזיר יחייב את ראשו למלך וש"ת מה נשתנית השתיה מהאכילה לזה אמר כי כן יסד המלך על כל רב ביתו שלא יאנס בשתיה כ"א באכילה והוא לעשות כרצון איש ואיש כרצון המן באכילה וכרצון מרדכי בשתיה ובחר ביין לעשות כרצון מרדכי כי ידע כי לא ימנעו מלשתות יין מלכות בהכנו' הנזכרו' ולא ידונו כאנוסים כחומר ע"א הגדול מאיסור האכילה. או מעין זה ש"ת אם אין המלך חפץ להעבירם על דת ביין למה עשה כל ההכנות הנזכרות והשקות כו' שאין ספק שלא יעצרו כח לעצור תאותם לז"א כרצון איש בהכנות כרצון המן למען ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם ובשתיה אין אונס כרצון מרדכי.
והנה במדרש חזית ארז"ל שאומר לעשות כרצון איש ואיש הוא להעמיד נגד בני ישראל זונות שיאכלו וישתו ויעשו בזונות כרצונם וראוי לשים לב איך יהיה אומרו כי כן יסד המלך וכו' נתינת טעם אל הקודם אך יהיה במה שז"ל באמרו והשתיה כדת שהיא דת למדי ופרס במשתאות שיתן לאיש כוס מלא גדול או ישתה אותו או יפדה עצמו בממון רב ואמר שעל זה אין אונס ובזה יהיה לדעת רז"ל שיעור הכתוב והשתיה כדת אין אונס את המסובין מכל שרי המלך החפצים לשמור דת המלכות יען כי כן יסד המלך על כל רב ביתו לעשות כרצון איש ואיש בזונות ואיך יעשה אם יאנסו אותם ביין יעברו ולא יבא הזונות אל הפועל כי לא ידע בשכבם ובקומם:
ובגמרא תניא שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו ח"ו ישראל שבאותו הדור כליה. א"ל אמרו אתם אמרו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע א"כ של שושן יהרגו של כל העולם אל יהרגו א"ל אמור את אמר מפני שהשתחוו לצלם א"ל א"כ משוא פנים יש בדבר א"ל הם לא עשו אלא לפנים והקב"ה לא עשה עמהם אלא לפנים דכתיב כי לא ענה מלבו ע"כ וראוי להעיר א' מה זו שאלה הלא המה האו' מפני שנהנו מסעודתו וכו' אם היה קשה להם קושית רבם של שושן יהרגו וכו' למה השיבו את רבם מפני שנהנו יאמרו זהו מה שקשה עלינו למה היתה כלי' כוללת גם לאשר חוץ לשושן או יאמרו לא ידענו כי על כן שאלנו: שנית מי הגיד להם שנתחייבו אולי לא היה רק לפנים או שהיתה צרתם להם על איזה חטא בלתי חמור וקבלו ענשם בצער ההוא וה' הצילם: ג' לדקדק לשון אומרו שבאותו הדור כ"א הוא לסיים על איזה דור שאלו הול"ל שבימי אחשורוש אך אין ספק כי הוא והם ידעו כי על דורו של מרדכי שאלו ואם כן הוא ייתור. ד' באומרו אמרו אתם מי הגיד לו שהמה ידעו תשובה שיאמר להם אמרו אתם ואולי ללמוד היו צריכים. ה' בתשובתם מפני שנהנו וכו' היתכן שעל הנאת סעודה יתחייבו כליה. ו' דקארי ליה מאי קארי לה. ז' באמרו וכי משוא פנים יש בדבר ולדידהו מי ניחא אחר שנתחייבו גליה למה ניצולו משוא פנים יש בדבר ואם דעתם שעשו תשובה גם לרשב"י לא קשיא ודוחק לומר שעשו תשובה לזה ולא לזה:
אך הנה נמצאו לרז"ל על המכר ישראל להמן ג' טעמים יש אמרו על שהשתחוו לצלם ר' יששכר דכפר מנדי אמר במדרש חזית שהוא על מכרם בכסף צדיק והזכירו גם המתרגם. ג' על שנהנו מסעודת אחשורוש והנה השלמים האלו המה ראו ג' הטעמים הנזכרים גם ראו כי אשר יצדק יותר הוא טעם הנאת הסעודה על הדרך שהזכרנו והוא כי אם נאמר שהוא על עון הצלם והאריך להם הקב"ה עד ישובו ולא שבו הוקשה להם וכי משוא פנים יש בדבר ואין לזה תשובה אם לא לומר שמעולם לא נתחייבו כליה אלא שהיה הכל צער לפנים והנה ראו כי לא על חנם מרדכי שהיה בו רוח הקודש שם את אסתר בסכנת מות ולא האריך לה ל' יום שתקרא לבוא אל המלך עם היות זמן י"א חודש וגם כל החרדה אשר חרד מרדכי ברחוב העיר צועק צעקה גדולה ומרה בצום ושק ואפר ומה גם אם המה ידעו מאמר מדרש חזית שנכתבה אגרת כליה לפניו יתברך ושהלך אליהו אל האבות ולא השגיחו בו עד הלך אל משה ושאל לו משה אם בדם היא חתומה וא"ל שילך אל מרדכי ויתפלל הוא משם ומרדכי מכאן וזהו ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וכו' והוא מאמר רבי ישמעאל ועל כל זה הסכימה דעתם כי ודאי נתחייבו וז"א מפני מה נתחייבו כי לא נסתפקו רק על טעם החיוב הנה כי באמרם נתחייבו שללו טעם הצלם וגם הטעם הב' שהוא על מכירת יוסף דחו אותו באמרם שבאותו הדור כ"א על זה היה למה נלכדו רגלי בני אותו הדור מכל הדורות שמיוסף עד מרדכי ואלו לא היה או' יותר כ"א מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור ולא היה אומר מלת כליה היו מורים שמסתפקים על מציאות החיוב על מה הי' אך באמרם כליה הורו כי לא החיוב נסתפק להם אלא למה היתה כליה והוא כי הם החזיקו בטעם הג' על שנהנו מן הסעודה ולא היה קשה להם אלא למה היתה כליה אל כל ישראל ולא על בני שושן בלבד באופן שבאו' נתחייבו מיעטו טעם הצלם. ובאו' שבאותו הדור מיעטו טעם מכירת יוסף ובאו' כליה הורו שבחרו בטעם הסעודה כי כל שאלתם אינה רק מפני מה היה חיובם כליה ולא קצתם והוא על בני שושן והנה ראה רבם כי אין תשובתו על שהשתחוו לצלם צודקת כ"א בהכחי' הנחתם ולומר שלא נתחייבו מתחל' וע"כ אמר אם אומר להם שלא נתחייבו כליה אלא שהיה לפנים הלא יתחמץ לבבם שהיא הפך הנראה להם עכ"א בלבו לבלתי הגיד סברתו עד יאמרו הם סברתם ויסתור אותם מהכרח קושיא למען יאמינו אח"כ טענתו על כן אמר אמרו אתם לומר אם הייתם נבוכים למה היה החיוב הייתי אומר שאינכם מחזיקים בשום טעם והייתי משיב דעתי מיד אך ממה שלא אמרתם מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור אלא אמרתם גם מלת כליה הנה יורה כי בהנחת שהיה החיוב עליהם ולא לפנים בלבד שאלתם למה היתה כליה כוללת וא"כ אמרו אתם טעם אל מציאות החיוב שעליו שאלתם למה הייתה כליה אז אמרו על שנהנו וכו' ועל הנחה זו שאלנו למה הייתה כליה כוללת אז א"ל אין זו שאלה על הנחת הטעם כ"א קושיא מספקת לעקור ההנחה מעיקרה כי אין לו' שנצטרף לשאר העולם דברי עונות שלא יחסרון מבני אדם עם עון הסעודה ונתחייבו כליה כי הלא גם אם נמצא עון אשר חטא לאשר בשאר העולם עכ"ז של שושן יהרגו ושל כל העולם גם אם ימצא בהם אשמת דבר אל יהרגו לידון בהרג כאלה אז אמרו אמור את כלו' כי גם לך קשה והשיב מפני שהשתחוו לצלם והקשו לו וכי משוא פנים יש בדבר ופרש"י משוא פנים וכו' שזכו לנס אפשר הרגיש מה שהערנו ולדידהו מי ניחא. וכי משוא פנים יש בדבר שנצולו אחר שנתחייבו על הנאת הסעודה ואם שבו אליו יתברך גם לרבם לא יקשו והשיב שזכו לנס והוא כי הנס שנעשה להם היא נפלא שזולת ההצלה נתהפך להם ששלטו המה בשונאיהם וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר ולכן אם עון הצלם היה חמור לא היו ראויים לנס זולת ההצלה אפי' בשובם מש"כ בהיות על דבר הסעודה ששאר העולם לא חטאו לז"א רש"י ז"ל שזכו לנס ילא אמר שנצולו אז גלה להם דעתו הפך הקדמתם ואמר הם לא עשו וכו' כי לא נתחייבו ואמר דכתיב כי לא ענה מלבו וכו' לומר אל תתמהו לומר היתכן שכל היגון ההוא והצרה הגדולה ההוא היה על דבר שהוא לפנים בלבד כי הלא מקרא כתוב כי לא ענה מלבו וכו' כי גם כאשר לא ענה מלבו כ"א לפנים עכ"ז ויגה בני איש וז"א דכתיב כי לא ענה וגו':
גם ושתי המלכה וכו' בא להורות איך עלינו לשבח לאדון הכל אשר בחר בנו מכל מה שברא ונפלאה אהבתו יתברך אותנו מאהבת בנים כי הלא אב את בן ירצה בהעותו יכין לו שבט יכנו ואחרי הכותו אותו אשר טרף ירפאנו יך ויחבשנו ומי הוא זה ואיזה הוא אב רחמן אשר בעת ובעונה אשר יכעיסנו בנו יחידו טרם יכין רפואתי ותקנתו ומי עור בבלתי מביט אל גודל רחמיו ית' אשר הפליא אהבתו אותנו עד בלי די לאהבה אותו יתברך ולדבקה בו בכל נפשו ובכל מאדו בחשק נמרץ מקירות לבו כי הוא אלהינו הוא אבינו וכל מעייניו להפליא חסדו לנו כי לא בלבד טרם מכה ציץ רפואה יפרח כ"א שאף גם במקום עוותנו ורשענו משם תצמח ישועתינו כי הנה אנחנו פשענו ומרינו בסעודתו של אחשורוש ושם שם לנו צמיחת קרן ישוע' כי גם ושתי המלכה עשתה וכו' ויתן הוא יתברך בפי המלך להביא את ושתי המלכה לפניו במשתה ההוא אשר חטאנו בו ונמשך שיהרגוה ותפנה מקום לאסתר תירשנה למען על ידה תהיה גאולתינו ותיקון מעשנו אשר חטאנו כי במצותה ועצתה היתה סליחתינו כי לעומת הנאת הסעודה ציותה עלינו לצום לילה ויום ועלתה ארוכה למחלת רשענו ויגאלינו כרחמיו וכרוב חסדיו. ולבאר הכתוב נעיר יתור אומר אשר למלך אחשורוש כי מי לא ידע כי בית המלכות אשר לו הוא וגם נשות לב אל אמרו ושתי המלכה ולא אמר המלכה ושתי כאשר נאמר בפסוק עצמו למלך אחשורוש ולא אמר לאחשורוש המלך וגם לפנים נאמר בה המלכה ושתי אך יכוון לומר ראה נא את אשר נתגאית האשה הזאת כי הלא מהראוי היה תעשה משתה בית הנשים ולא בית המלכות שלו והמלך עשה משתה בחצר כאשר הקשו רז"ל בית הנשים מבעי ליה וכו' אך התגאית באומרה כי היא מעצמה מלכה כי בת מלכים היתה והוא אהוריירי' דאבוה ולא הכירה כי איננה רק ושתי שמה לבדה והמלכות בא אליה אח"כ מצדו כי הוא המלך וממנו בא לה המלכות כי אין המלכות בא אל הנקבה מצד אביה רק מצד בעלה ומה גם שכשנהרג בלשצר אביה ונאבד מלכות כשדים נשארה יתומה עניה סוערה כי נחרב בית אביה ולא באה מלכותה אליה רק מצד בעלה ולא היה לה להתגאות עליו לעשות משתה בבית המיוחד למלכות רק בית הנשים כי הלא היא ושתי המלכה שהמלכות בא אליה אחר שמה עם היות שהוא אשר למלך אחשורוש שמלכותו אליו בעצם ולא נגרר אחר זולתו כ"א מלכותו קודם לשמו וזהו אשר למלך אחשורוש ומה גם כי טרם יקרא אחשורוש היה לו מלכות כי הוא יורש עצר מצד אביו כי בן דריוש הוא כמז"ל שדריוש הרג את בלשצר והומלך על מלכות כשדים והשיא את ושתי בתו לבנו וירמוז הגם להורות שהיה דומה אל משתה המלך באיכות ובכמות שגם הוא היה ז' ימים ושזימנה גם היא לשרות כאשר קרא הוא לכל השרים כמז"ל שאמרה אם ימרדו בו השרים יהיו נשיהם ממושכנו' אתה בבית ואפשר ג"כ ידמה אל משתה המלך במה שגם היא קראה לנשי בני עמנו להחטיאם כמוהו:
הורה טפשות המלך הלז כי לא קלקל על ידי שכרות רק כי טוב לבו בלבד אמר להביא את וגו' שהיה אולת גדולה ומה גם לרז"ל שאמרו שצוה יפשטוה ערומה ויציגוה לפניו כיום הולדה עו' הורה הכתוב מה בין הצדיקים לרשעים ולפתאים כמוהו והוא כי אז"ל על ויאמר המן בלבו הרשעים הם ברשות לבם ויאמר עשו בלבו ויאמר ירבעם בלבו וגו' אבל הצדיקים לבם ברשותם ויאמר דוד אל לבו וגו' דומים לבוראם ויאמר ה' אל לבו והוא כי הרשע אינו יכול להכריע את לבו רק עושה בע"כ מה שלבו חפץ ובא לידי חרטה בראותו כי עשה רעה אך הצדיק אם און יחשוב לבו הוא יכריחנו להפך מעשה הרעה הפך ממה שלבו חפץ וזה יורה בזה כי המלך הלז לבו השיאו כי כטוב לבו ביין מיד נפתה ואמר למהומן וגו' להביא את ושתי וגו' שלא עצר כח להשיב אל לבו כי לא טוב הדבר ומה גם להפשיטה ערומה ולהציגה כיום הולדה וזה יורה באומר כטוב לב וגו' שלא עצר כח אפילו להרהר במיתון אם טוב ואם רע הדבר ולא לגלות יועציו אם יעשה ואם יחדל רק כטוב וגו' אמר למהומן כי מיד אמר לשלוחים טרם יתייעץ:
דרך כלל נשים לב לשינוי הלשון בכתובים אלו זה ג' רגלים ראשונה אמר להביא את ושתי המלכה ואח"כ אמר ותמאן המלכה ושתי שהיפך התיבות ואח"כ חזר לנוסח הראשון ואמר כדת מה לעשות במלכה ושתי ואח"כ שב והיפך לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה אך לזה נעיר באומר משרתים את פני המלך אחשורוש כי או' אחשורוש הוא מיותר כי עליו ידבר אמנם אין ספק שחשש המלך פן תמאן באמרה שהיא מלכה בת מלכים גדולים כמז"ל שאמרה אני מלכה בת מלכים גדולי' בת בלשצר בן נ"נ והוא אהורייריה דאבא אך שב ורפא לו כי אמר בלבו שהלא הוא מלך בעצ' מטרם יקראו שמו אחשורוש כאשר כתבנו בשם רז"ל שהיה בן דריוש מדיא שקבל מלכותיה דבלשצר ולקח את ושתי בתו והשיא' לאחשורוש בנו כי מזרע מלכים היה ומהולדו היה המלכית מתייחס אליו וזה רמז הכתוב באו' את פני המלך אחשורוש לומר שע"כ ערב אל לבו ואמר למהומן וגו' ולשמא תאמר היא שהיא ג"כ בת מלכים גדולים ממנו עכ"א בשלחו בעדה להביא את ושתי המלכה כלו' שאין המלכות עצמיי אליה רק שמה לבד ככל נשי העולם כי אין המלוכה דבקה בה מאב לבת כי המלכות אשר לה נוסף עליה שבא אליה מצדו באשר היא אשתו וע"כ הקדים שמה למלכות והיא הבינה בדברים ואמרה כמשז"ל שהיא מלכה בת מלכים שמצד עצמה היא מלכה מלבד היותה אשת המלך אחשורוש וזש"ה ותמאן המלכה ושתי כלומר שהמלוכה עיקר אצלה ושהשם טפל אליה ואפשר כי שינוי הלשון זה העיר את רז"ל לומר שהיא אמרה שהיתה בת מלכים וכו' ולהיות בלב המלך אח"כ בהגיש משפטו לפני יודעי העתים לזכות את המלכה כאשר יתבאר בס"ד. ע"כ לבל ישפטוה משפט מות אמר בטענותיו כדת מה לעשות במלכה ושתי ירמוז אל היותה מלכה מצד עצמה כדי לזכותה בדין והשיב ממוכן החפץ מיתתה ואמר עותה ושתי המלכה לומר שאין עיקרה מלכה כ"א שמה לבד והמלכות נוספת על שמה מפאת המלך כי אין מלכות אביה נמשך לבת באופן שהוא אדוניה ובת מות היא כי עברה את פיו. ונשוב אל ענין הכתוב הנה המלך ראה והנה תוכל להתנצל באו' שהיא מלכה בת מלכים מצד עצמה כאשר כתבנו. ב' כי קיא קלון על כבודה הוא שתבא לפני העמים והשרים. ג' כי אולי לא תהיה יופיה לחן בעיניהם ותהיה נסיונ' לבוז לה ולבעלה כמו שאז"ל שאמרה היא כך ע"כ בא ותיקן בשליחותו מעמד שלשתן על הא' אמר להביא את ושתי המלכה כאשר כתבנו כי עיקרה הוא שמה ומלכות' מאתו הוא. ועל הב' אמר לפני המלך כלומר לא לפניהם היא באה כ"א לפני המלך שהוא העיקר והראיה כי הלא היא תבא בכתר מלכות' שאין תכשיט זה רק לבא אל המלך ולא אל העמים ושרים הטפלים אל הכתר ושמא תאמר הלא כמה רעמים באה אל המלך אך הפעם אין הדבר רק למען יביטו יראו בה עמים ושרים כי עיני המלך כבר שבעו מהביט עליה באופי שאליה' תתייחס ביאתה שם ולא אליו עכ"א להראות העמים ולא אמר לראות העמים וגו' לו' אלי תבואי ואני אתיחס למראה את יפייך אליהם. ועל הג' אמר כי טובת מראה היא כלומר היא ואין זולתה כלו' ולכן אל תראי כי לא תבושי והנה ארז"ל שצוה להביאה ערומה כמו זר נחשב העדר רמז דבר זה בכתוב ואפשר שמו לבם אל כפל הכתוב כי באו' את יפייה ידוע שטובת מראה היא ועוד כי או' טובת מראה הוא גדר גרוע מלשון יפיה וגם למה שינה ולא אמר כי יפה הוא מעין או' את יפיה. אמנם הנה לשון או' טובת מראה יצדק על מראה הפנים אך או' יפיה יכלול כל מציאותה עכ"א מה שרצה להראות הוא את יפיה הכולל כלה כי לראות פניה לבד אינו כלום כי הלא ידוע הוא לכל כי טובת מראה היא מהם ע"פ הראייה ומהם לשמע אזן: או יאמר להראות את יפיה כלו' שהיופי הוא עצמיי וז"א יפיה כלו' מצד עצמ' ולא מתמרוקי הנשים ואין זה רק בגוף כי הלא בפני' טובת מראה היא ואפשר שהוא ע"י תמרוקים הנתנים בפנים או את יפיה באופן ידוע שטובת מראה היא כלו' היא מצד עצמה ולא מקשוטיה ולא יבחן רק ע"י הראו' אותה ערומה ולפ"ז נאמר כי להיותה חש על בזיונה ובזיונו שתתבזה אשתו לעיני העמים והשרים ע"כ הקדים ואמר שתבא בכתר מלכות כי זה לעומת זה עשה כי הרואה אותה בניוולה לא תקל בעיניו כי גם יראה בגדולתה וביקרותה כי כתר מלכות בראשה:
הנה זולת הוללות רעת מציאות השליחות להביאה לידי בזיון הסכיל עשו בג' דברים הוזכרו בכתובים הקודמים א' שבעלות על לבו הדבר הרע ההוא לא נתייעץ לא עם עצמו במיתון ולא עם אחרים לראות אם טוב ואם רע ומה גם על דבר כזה שהחרטה מצויה בו. ב' שלא שלח אליה לאמר תבא עם נערותיה כדרך מלכה כמוה או לפחות עם סריסיה משרתי פניה ולא עם הסריסים המיוחדים לשרת את המלך שאינו לפי כבודה תבא כנצורה ביד שלוחי הבעל משרתיו. ג' שלא שלח לבקש ממנה תבא אל המלך כבאה ברצון ובחירה רק שיביאוה כעבד מלך או שפחה שיצוה המלך להביאה מדעתה ושלא מדעתה. וג' אלה הזכיר למעלה הא' באו' כטוב לב המלך וגו' כי בלי מיתון רק בטוב לבו מיד אמר וכו' והב' באומר למהומן וגו' המשרתים את פני המלך אחשורוש. והג' באו' להביא את ושתי וגו' ולא אמר שתבא ושתי עמה' והנה זולת טענתו שהזכרנו שהיא מלכה מצד עצמה כי בת מלך היא כנרמז באו' ותמאן המלכה ושתי גם על ג' אלה העיזה פניה וז"א לבא בדבר המלך כלו' שלא היה שם רק דבר המלך שיצא מפיו ואולי במיתון מה ישיב אל לבו כי הקשה לשאול כי רע ומר הדבר ויתחרט אח"כ ע"כ לא באה על דבור קל ועל הב' אמר ביד הסריסים שרמז ב' דברים א' שלא היה עם נערותיה רק ביד הסריסים וגם לא עם סריסיה רק הסריסים הידועים הנ"ל המיוחדים למלך משרתי פניו וז"א הסריסים בה"א הידיעה. והג' רמז באו' ביד שלא תלה בבחירתה רק ביד הסריסים שתמסר בידם שהם יבואוה. ויקצוף המלך מאוד כי לא נעשה רצונו לפני כל רבים עמים ומה גם כי יאמר בלבו איכה ישמעו דבריו לפני העמים והשרים ושרי המדינות אשר לפניו הם מלכי האפרכיות והמה ראו כי אין המלך שורר בביתו ושמא תאמר הלא לעומת זה ראוי למלך אל יהי סכל וישקיף וירא כי קשה כשאול שאלתו הרעה ומי האשה תשמע אליו לדבר הזה כי כל כבודה בת מלך פנימה ומה גם לרז"ל שצוה יציגוה כיום הולדה ערום ועריה לפני המלך והשרים ומי האשה תשי' עצמה כך לא לפניהם ולא לפני הדיוטות אשר על שלחן המלך וכל העם הנמצאים בשושן הבירה ואדרבה עליו להחזיק לה טובה שלא באה ולמה זה קצף מאד עם היות ששאל שלא כהוגן לז"א וחמתו בערה בו והוא ענין מז"ל בב"ר על פ' נוקם ה' ובעל חמה ופירשו ז"ל שמדתו ית' אינה כמלך שהחמ' גוברת עליו תעשה לו יעשה אשר לא טוב ויתחרט אח"כ וגם שרואה האיש בעשותו הדבר כי לא טוב הוא לא ימנע כי תגבר עליו חמתו אך הוא יתברך לא כן הוא רק עם היותו נוקם הוא בעל חימה כלומר בעל ואדון על החימה למשול עליה בל תעבור מנקודת קו הטוב והיושר להעשות וזה יאמר פה כי המלך הלזה אדם הוא ומלך טפש היה כי גם שלא יבצר ממנו כי שאל שלא כהוגן קצף מאד יען שאינו כמלכו של עולם יתברך שהוא בעל חימה כי אם שחמתו בערה בו וגברה עליו ולא יכול להתאפק נגדה: או יאמר באשר נדקדק או' וחמתו בוא"ו ולא אמר כי חמתו בערה בו כנתינת הפעם אל אשר קצף מאד וגם או' בו והוא כי הנה קצף מאד על שאמר ולא נעשה רצונו אך שב לבו אליו והרהר כי הלא לא עליו אשמת דבר כ"א על עצמו שהקשה לשאול כעיר פרא שתתבזה אשתו לעיני העמים והשרים וכל הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן וע"כ לעומת הקצף אשר קצף על עוררה רצונו חמתו בערה בו בעצמו או' בלבו אנכי הסבותי בזיוני הזה הנמרץ וזהו וחמתו בערה בו וע"כ נהפך לבו לזכותה ולא היה מקום לעשות ע"י עצמו לאמר שהדין עמה והוא מוחל על כבודו כי שלא כהוגן שאל כי זה יהיה לו לבושת וגם לחרפה להשפיל עצמו תחת אשה ואחרי ביזתה אותו ישוב לסבול ולחכות עליה ויבזו עמים והשרים בעיניהם והיא גם היא לא תחשבנו עוד ותיבז לו בלבה ע"כ יעצוהו כליותיו להגיש משפטו אל החכמים ולסדר טענותיו באופן יזכוה ע"פ הדת ויהיה זה לו אסוף חרפתו כי יאמר כי הדת תכריחנו ותהיה השארות האשה היפה אצלו בדרך כבוד ע"פ הדת אשר יורוהו המורים. או יאמר וחמתו בערה בו ולא שיעור מופלג תצא ממנו וחוצה לפעול נקמה מיד בחמתו רק בו מיני' וביה ובזה עצר כח להמלך ולשאול לחכמים כדת מה לעשות:
וראוי להעיר מה הדבר שאמר להם אם הוא כדת מה לעשות יאמר ויאמר המלך לחכמים יודעי העתים כדת מה לעשות וגו' ולא יספיק באומר כי כן וגו' וכל פ' והקרוב אליו אין ענינו קרוב ולא מתיחס אל הענין כלל כי מה לנו אצל ענין זה כי נדע מי הוא הקרוב אליו ומי הם ז' שרי פרס ומדי היושבי' ראשונה במלכות כי ע"כ הוצרכו רז"ל לומר כי רמז הם שמות אלו אל מאמר מלאכי השרת לפניו ית' באו' כרשנא כלום הקריבו לפניך פרסיים כרים בני שנה וכו' כאשר נבאר לפנים בס"ד ועוד כי באו' ויאמר וגו' מורה שהגיש משפטו לפני כל יודעי העתים הדנין לפי העת והזמן ואיך יאמר כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין שהם הדנין על פי הדת ועוד אומרו והקרוב ל' יחיד ועוד כי או' כדת בשב"א הכ"ף היא מלה סמוכה לשאחרי' ואיננו צודק פה והראוי ינקד הכ"ף בפת"ח ועוד שאם בא להגיש משפטו אל הדיינים למה מגדיל תואריה לומר המלכה ושתי. וגם או' במלכה ולא אמר למלכה כד"א כמשפט הזה יעשה לו ולא אמר יעשו בו וכאו' ככה יעשה לאיש וגם הודיעו על אשר לא עשתה וכו' יראה ייתור כי נודע הי' הדבר להם כי שם נמצאו ושם היו וכן או' המלך אחשורוש כי אמר שפיו הוא המדבר למה יזכור שמו והראוי יאמר על אשר לא עשתה את מאמרי וגם או' המלך הוא מיותר וכן או' ביד הסריסים ועוד בתשובת ממוכן כי המלך שאל כענין והוא לא השיב כהלכה כי שאל כדת מה לעשות והשיב לחייבה מפני הכביד אשר לא כדת והנה במדרש ארז"ל כי יצא דבר המלכה וכו' אמר רבי שמואל בלא דדין הות צריכה ע"כ: והוא שהוקשה לו הנה עזב כבוד המלך והשרים ועשה עיקר מהבזות בעליהן וכו' והשיב שהוא טעם ב' שאמר בלא דדין לומר בלא זה שאמרתי גם יש טעם אחר שצריכה ליפקד וראוי לשים לב ע"ד הפשט אחר טוב טעם אל טענתו זאת ע"ד רז"ל או זולתו ועוד או' באומרם ומהראוי יאמר באומרן בנו"ן ועוד או והיום הזה תאמרנה אינו או' מה שיאמרו ועוד כי או' אשר שמעו את דבר המלכה בלתי מתיישב וגם הוא מיותר שלא היה ראוי יאמר רק והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי לכל שרי המלך ועוד למה בפסוק הקודם לא אמר היום הזה ככל הנשים כמאמרו בשרות ועוד או' וכדי בזיון וקצף כי אין מסוג אחד כי בזיון הוא הבזות הנשים את בעליהן וקצף הוא קצף המלך על הדבר. אך הנה כתבנו שלב המלך על אשתו כי יפה היא מאד והיה בוש לומר גלוי לכל העמים והשרים אשר לפניו שהי' מוחל על כבודו כי יהיה לו למחיתה וחרפה אך היה מבקש יזכוה על פי הדין ותהי' לי הדת לכסות עיני' לומר כי אין לאל ידו לשפוך דם אשר לא כדת וראה והנה יש ב' סוגי בתי דיני' אחד הדני' ע"פ הדת ב' הדני' לפי העת והשע' והנה אם יגיש משפט' אל דעת הדיינים הדנים ע"פ הדת יוכל למלט נפשה ע"פ הטענות אשר יסדר באו' כדת מה לעשות וכו' כאשר יבא בס"ד אך לפני הדיינים לפי העת אין לה תקומה כי הלא היא כעת היו לפני המלך שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינו' הם מלכי האיפרכיות ושתים הנה רעות המתייחסת אל העת ח' היות הבזיון אשר ביזתה כולל אל המלך והשרים והעמים ב' הנוגע אל המלך לבדו כי לו קראתה המלך במקום משולל עמים ושרים רק בינו לבינה ענוש תענש אך לא תהיה בת תמותה אמנם בהיות שמה לאל מלתו במקום גדולים שרים ולאומי' הרואי' את חרפתו והוא קלון כבודו תכסהו בושה גדולה עד מאד ובת מות היא המביאתו לידי כך ועוד לו כי היה אז המל' מראה גדולתו וכבוד עשרו לפני חילו וכל שריו ועבדיו ומה גם שרי המדינות למען יגדל חשיבתו בעיניהם וכל גוים יעבדוהו ותתחזק מלכותו עליהם כאשר כתבנו למעלה בסיבת המשתה והוראת העושר ובדבר הזה נהפוך הדבר וכל הרואים את כבודו יבזוהו בלבם אומר' הנה אשתו מבזה אותו ואינו שורר בביתו איך נחשיבהו אנחנו וישתרר עלינו גם השתרר וכדאי בזיון וקצף גדול נמנע הכפרה לכן למלך אין שוה לדון דינה לפני יודעי העתים כי אין בהם דן דינה למזור כי אם ע"פ הדת ודין אך דרך המלך הוא לעשות משפטיו ודיניו על פי יודעי העתים על כן המלך עשה בערמה לגלות דעתו כלאחר יד שהיה מבקש לדונה על פי הדת למען יטה את יודעי העתים והשרים הקרובים אליו אל דעתו לחתור לה צד זכות בחכמתו בהכירם רצון המלך וזה כי אמר המלך לחכמים יודעי העתים ומאמרו אשר אמר להם הוא כי כן דבר המלך לינתן וליאמר אליהם לפני כל יודעי דת ודין כלומר קודם כל יודעי דת ודין כי יודעי העתים הם הקודמים לדון דיני המלך ומה גם כי הקרוב אל המלך הוא כרשנא שהוא גדול שביודעי העתים וגם שתר כו' כלם כאחד שבעת שרי פרס ומדי הם רואים פני המלך היושבים ראשונה במלכות כלומר ולהם יאתה דין זה כי מי לי קרובים כלומר ואתם תדינוהו אמנם שאלה א' אני שואל מאתכם והוא עשו לה דינכם קרוב אל הדת שידמה המשפט לפי העת אל משפט הדת וז"א כדת מה לעשות בשו"א הכף שאם היה בפת"ח היה נר' שהוא לגמרי על פי התורה ולא לפי העת כלל אך לא ערב אל לבו כ"כ למה שאינו מחוק המלכות רק שאל שיהיה משפטם כדת מה לעשות שמה שידינו לעשות לה שיראה כדת וזהו כדת מה לעשות ולא כפי העת בהחלט והטעמים שיש לזכותה בהם האח' למה שהיא המלכה ושתי לומר כי תביטו בה בבחינת היות המלכות עיקר וראשית לה להיות' בת מלכים בלשצר אויל מרודך ונ"נ ושם העצם שלה נטפל אחר המלכות וזהו המלכה ושתי ולא ושתי המלכה כמבואר למעלה ועל פי דרכו רמז להם שדעתו להעניש עליה עונש באופן תשאר מלכותה לה קיימא ולא להעבירה מהמלכות וכל שכן שלא ימיתנה וזהו שלא אמר למלכה כי אם לעשות במלכה שמה שיעשו לה יהיה עודנה במלכותה: והטעם הב' הוא כי לא חטאה בקום עשה רק בשב ואל תעשה שלא באה כי אינו דומה לחטא של מעשה וזהו על אשר לא עשתה. והג' כי הוא דבר פתאומי ומגונה שיצא מפי המלך ודרכן של בני אדם על דבר בלתי הגון לשוב להסתכל עליו אם יעשה ואם יחדל וע"כ לא תגדל אשמתה אם לא עשתה מאמרו כי אמרה בלבה אולי יחשוב מחשבה על מה שיצא מפיו וינחם ואם הוא עצב עתה יהיה שמח אח"כ ויחזיק לי טובה אח"כ וזהו אשר לא עשתה את מאמר המלך שיהיה מאמר בלבד משולל מחשבה תחלה ימיתון אחרי דברו והד' היותו אחשורוש הידוע שהיה אהורייריה דאביה וז"א אחשורוש. הה' היות ביד הסריסים ולא עם נערותיה לפי כבודה או סריסיה משרתי פניה ולא סריסי המלך וז"א ביד הסריסים הם הידועים סריסי המלך כמאמר מהומן וגו' המשרתים את פני המלך. והו' הוא שלא צוה עליה שתבא אליו כבאה בבחירה לעשות רצונו כ"א שיביאוה כמביאים מך מערכה אשר השליטה המלך עליו וזש"ה ביד הסריסים שתהיה בידם מסורה להביאה ולא כבני לויה הנה סידר טענותיו באופן תזכה בדין ותפקד ברחמים כי היה המלך חפץ בחייה: או יהיה שיעור הכתוב כדת מה לעשות לומר מה שקראתי לכם יודעי העתים הוא על כי כן דבר המלך ומשפט לבא לידון לפני יודעי העתי' קודם וכל יודעי דת ודין אך כדת הוא מה לעשות כלומר כדת הוא מה שראוי לעשות ולא כמשפט העתים במלכה ושתי על ו' טעמי זכותה הנרמזים בכתוב אחד שהיא מלכה ושתי והה' הנותרים כנזכר בקודם וע"כ אין הכ"ף בפת"ח כי אין הכונה אל דת מסויים אם דת פרס ומדי או יתר עמים כי אם אל מציאות דת לומר כדת בלי השקפה אל איזו דת שתהיה הוא מה שראוי לעשות ולא כעת הוא משפט המיוחד ליודעי העתים והנה אלהינו מרחם אשר טרם מכה ציץ רפואה פרח העיר את רוח ממוכן העומד להצר לנו כי הוא בעצמו יכין לו הדרך לבא עליו רעה כי על ידו תומת ושתי ותבא אסתר תחתיה להשיב גמולו בראשו:
והוא כי אמר במה יסכר פי המלך מלהליץ עוד בעדה אם לא באמור לו בפני כל השרים הם שרי המדינות מלכי האיפרכיות לא על המלך לבדו וגו' כי על כל השרים וגו' כי לא יערב אל לבו לומר איני חושש על כבודם כי הלא יהיה כשולח הזמורה על אפם ויגעו בכבוד מלכותו וכונ' מאמרו לומר הלא מבין ריסי עיניך יראה כי מוחל על כבודך אתה אך זה אינני שוה כי לא על המלך לבדו עותה וגו' כי על כל השרים וגו' ואם על כבודך תמחול על כבוד כל השרים לא תוכל למחול ואם עתה יבטלו רצונ' השרי' מפני רצו' וימחלו גם הם גם זה איננו שוה כי הלא גם עותה על העמים אשר בכל מדינות מלכותך כלם אשר אינם פה עמנו היום ואם אשר ישנו פה עמנו ילכו גם הם בגלגול מחילות וירבו לסלוח חלק כל העמים אשר בכל מדינות מלכותך אשר אינה ?שם אינו מחול כי גם בכבודה נגעה כי הנה יצא דבר המלכ' על כל הנשים שבכל מדינות מלכות' להבזות וגו' וגם ששה טענות אשר סידרת מהם הנני מבטלם כי אשר אמרת שהיא מלכה ושתי כי הקדים מלכותה לשמה לומר שמאליה היא מלכה בת מלכים נהפוך הוא כי אינה כ"א ושתי המלכה כי המלכות שלך היא ולא היה ראשיתה רק ושתי משולל' מלכות ככל נשי עולם ועל ידך נתוסף לה היות מלכה אך היה ראשיתה מצער. ועל הב' שלא חטאה רק בשב ואל תעשה כי אמרת אשר לא עשתה לא יחשב לה כ"א בקום עשה וזהו עותה ושתי כי עוות תחשב ולא העדר עשות טוב והוא כאשר יפרע כי ממנה ימשך להבזות בעליהן בפועל. ועל הג' שהיה מאמר המלך בלי מיתון אמר כי יצא דבר המלכה וגומר לומר כי בצאת והתפשט הדבר לא יצא שהי' מאמר המלך משולל מחשבה רק דבר המלכה לומר המלך וגו'. ועל הד' אמר באמרם המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה שמה קודם למלכותה להורות כי היא טפלה אליו שממנו בא לה המלכות וא"כ איך ישערו היותו אהורייריה דאבוה. וגם הה' שהוא היות ע"י סריסים אמר הנה לא יאמרו המלך אמר שיביאו' סריסיו רק אמר להביא סתם. ועל הו' אמר ולא באה לומר לא יאמרו שלא כרצונה יביאוה כי אם ולא באה שהיא אפי' דרך בחירה כבא' לעשו' חפצו כמעצמ' בנערותיה לא באה וע"פ דרכו כיון בל יאמ' לו לא יבזו את בעלי' כי דבר המלכה הי' להביא' לפני כל השרים והעמי' מש"כ בין איש לאשתו לז"א הכתוב כי יצא דבר המלכה לא יצא לומר המלך אמר להביא את ושתי לפניו ולפני השרי' והעם רק לפניו ולא באה:
או יאמר באומר על אשר לא עשתה וגו' בשום לב אל לשון עשיי' וגם אל רבוי האת כי מהראוי לא יאמר רק על אשר לא באה במאמר המלך אך הנה ידענו מרז"ל כי צוה להפשיטה ערומה ולהציגה כיום הולדה לעיני השרים והעמים וזה יתכן עשה המלך עיקר לזכותה בדין באומ' כדת וגו' כי הוא על אשר לא עשתה את וגו' שהוא להפשיט עצמה ולבא ערומה וז"א עשתה ולא אמר אשר לא באה וגם זה ריבה האת לומר כי אינה בת עונשין על כך כי אדרבה אולת היא לו וכלימה וגם יתר הטענות הרמוזות בכתוב כמדובר בקוד' ועל זה פקח עיניו ממוכן ואמר על העדר ביאתה לא על המלך לבדו וגו' כמדובר ועל אשר רמזת שאמרת שגזרתך היתה שתתנוול וכן לא יעשה הנה כי יצא דבר המלכה וגומר לא יצא לומר המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי ערומה ולא באה אלא יאמרו אמר להביא את ושתי המלכה שאדרבה יראה שהיה באופן הראות חשובות היותה מלכה ולא באה. ולבא אל התכת הכתובים הנה הערנו אומר באמרם שהראוי יאמר באומרן בנו"ן. ועוד אומר והיום הזה תאמרנה וגו' מה הדבר אשר תאמרנה כי לא נז' בכתוב והנה שמעתי אומר שאמר אין בזיון הנמשך לשרים דומה לבזיון הנמשך להמון העמים כי נשי ההמון למה שהם נקלות לא יבשו כי ידברו את בעליהן בזיונם בגלוי כי יענו ויאמרו המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי וגו' ולא באה כלומר ואיך אחשיבך אנכי הטוב טוב אתה מהמלך אחשורוש אך השרות לא יקילו ראשן כ"כ נגד השרי' לפרוש להם בזיתן אותם בשפה ברור' כי אם יטמינו ברמז לו זכור היום ההוא של משתה המלך והוא יבין לאשורו ממוצא דבר את אשר לא עשתה ושתי מאמר המלך ולכן גם הוא יטה שכמו לסבול באומר כי כמוהו כפרעה וזהו והיום הזה תאמרנה שרות וגומר כי השרות מה שיאמרו הוא זכרון היום הזה בלבד אך כל הנשים יאמרו המלך' אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה וגומר כמו שנאמר באמרם המלך אחשורוש וגומר. והנה הוא צחות במציאותו אך לא נכון בכתוב. ראשונה כי אומרם המלך אחשורוש אמר להביא וכו' אינו מאמר נשי ההמון כי א"כ הל"ל באומרן בנו"ן ועוד כי כאשר יצא דבר המלכה על כל השרות לא יאמרו היום הזה כי כבר חלף הלך לו אך יאמרו היום ההוא ואם הוא שיזכירו היום הזה אך בלשון אחרת לומר היו' ההוא היה ראוי יאמר יזכירו אך אומר תאמרנ' נראה שאלה הן הדברים שתאמרנה ועוד כי לפי זה אומר אשר שמעו את דבר המלכה הם אמרו מותר ומשוללי הבנה ומהראוי לומר והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי לכל שרי המלך וגם נשים לב באומר וכדי בזיון וקצף כי איך יצרף ב' דברים אשר לא מסוג אחד המה כי הבזיון הוא הנמשך מושתי וקצף הוא קצף המלך אשר יקצוף המלך לנקום ואיך יאמר כי זה כדי ב' דברים הבלתי מתאחדים:
והנה נכון אצלי על פי לשון הכתוב הפך הדרך אשר הזכרנו שקלון נשי ההמון גדול וגלוי מקלון בית השרים ושרות שירמזו רמז אך אדרב' בא ממוכן להחמי' על קלון הנמשך לשרי' אשר הוא גדול וכפול מאשר לנשי ההמון והוא כאשר כתבו רז"ל על גם ושתי המלכה עשת' משתה נשים בית המלכות שזימנ' את כל שרות פרס ומדי וכל השרות כי אמרה אם ימרדו השרים תהיינה נשיהם ממושכנות אתה בבית אך לא זימנה לנשי ההמון בית המלכות נמצא כי השרים היו בשושן עם המלך במשתה ונשיהם בית המלכות עם ושתי. ונבא אל הענין אמר ממוכן הנה בשתים רעות תעדיף קלון השרים על קלון העמים אח' בזמן. שנית באיכות הבזיון והוא כי נשי כל העמים אשר בכל מדינות המלך לא ידעו מעשה שהיה כי אם בהמשך הימים ישמע הדבר וכל איש אשר ישמע יספר בביתו ויאמר לאשתו הלא שמעת כי המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה ואז בשמוע אשתו תבזהו בעיני' וזהו כי יצא דבר המלכה וכו' כלומר מה שימשך להבזות בעליהן הוא באמרם בעליהן להן המלך אחשורוש אמר וכו' וזה לא יהיה היום רק יצא בהמשך זמן דבר המלכה וכו' אשר בכל המדינות אך השרות היום הזה תאמרנה וכו' כי כלם פה והשרות בשושן הבירה והיום תמשך להם הבזות בעליהן בעיניהן. שנית העולה על זאת ורעה רבה היא כי אינו דומה הראייה כשמיעה והוא כי נשי המון העמים אשר בכל מדינות המלך לא שמעו באזניהם את המלכה אומרת שלא תחשיב את המלך לבא במאמרו כי אם לשמע אזן באמרם בעליהן להן כי המלך אחשורוש אמר להביא וכו' יבזום בעיניהן אך לא שמעו את המלכה אומרת הדברים בפיה כי לו שמעו היו מתפקרות אז יותר כי הראיה עושה רושם יותר מהשמיעה אך השרות תהיו להפך ולא ייחלו עד אמור להם השרים בעליהן המלך אחשורוש אמר להביא וכו' אך הן יאמרו להם מה לכם תספרו אשר העיז' פניה המלכה מלבא בדבר המלך הלא אתם לא ידעתם העותה ומיאונה רק מפי הסריסים אך אנחנו באזנינו שמענו מפיה הדברים אשר דברה ומיאונה לבא בדבר המלך כי שם נמצאו ושם היו עמה במשתה וזהו והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי ולא אחר זמן כיתר ההמון ומה תאמרנה אשר הן שמעו את דבר המלכה ממש זה יאמרו אל שרי המלך וכמז"ל שהתפקרה לדב' סרה ולומר מה לו למלך הטפש הזה אהוריירי' דאבא אנא מלכה בת מלכים גדולים אבא לקבל אלפא חמרא שתיא ולא היה עושה דברי שטות וזה במעט יין נשתטה נמצא כי זולת המיאון הכתוב בשוט לשון חירפה וגידפה אותו ואין ספק כי השלוחין יקצרו במאמרי גדופותיה בהשיבם דבר אל המלך וגם כי יגידו אולי השומעים יעלה על רוחם שמא השלוחין הוסיפו סרה על מאמרה אך לו שמעו ממנה ודאי היו מתפעלי' יותר והנה בזה נשים לב אל ייתור האת באומר את דבר המלכה והוא שריבה האת דברי חרופיה זולת מיאונה והיא מדרגה שלישי' מבזיון הנמשך לשרים יותר מאשר לשאר העם ובזה יבא לשון הכתוב נכון מאד להורות כי רע ומר הבזיון הנמשך לשרים מהנמשך לעמים כי בכל הנשים יש תלתא לטיבותא אחת כי הן לא ידעו דבר רק על פי הבעלים באמרם וכו' שנית שלא שמעו המיאון מפיה שלישי' שלא יאמרו להן מה שדברה כ"א שלא באה אך השרות לא זה בלבד כי יאמרו להם הלא אתם לא שמעתם ביד הסריסים רק שמיאנה לבא וגם אם ספרו רוע דבורה לא שמעתם מפיה אך אנו באזנינו שמענו את דבר המלכה כלומר דברים הרומזים שהיא מלכה לא הוא כי הוא אהורייריה דאביה זה תאמרנה לכל שרי המלך וזה אינה בנשי המון העמי' שלא ימשך להן לקצוף על בעליהן כאש' קצפה ושתי על המלך וחירפה אותו רק להבזות בעליהם בעיניהם שלהן בלבד אך השרות שתאמרנה אשר שמעו את דבר המלכה ממש שזולת מיאונה קצפה עליו והוא כדאי ימשך בזיון וקצף שיקצפו גם הן על בעליהן כאשר עשתה ושתי למלך וזהו וכדי בזיון וקצף נמצא כי רבה רעת השרות על השרים אשר תמשך מזה קצף שיקציפו עליהם כאשר עשתה ושתי לעיניהן ולא הבזו' בלבד בעיניהן כנשי העמים על השתלש רעתם. או יאמר וכדי בזיון וקצף כי ראה והנה יכול להשיב לו המלך האם בזיון שיבוזו הנשים את בעליהן תחת זאת תמות מלכה גדולה כזאת בת מלכים גדולים ע"כ אמר וכדי הוא הצטרפות בזיון הנשים את בעליהן וקצף אשר קצף המלך באומרו ויקצוף המלך מאד ויגיעת' ב' אלה להגיעה עד שערי מות:
ובמדרש על סוף פ' זה ז"ל וכדי בזיון וקצף רב ושמואל חד אמר כדאי הוא הבזיון הזה לקציפה הזא' וחד אמר כדאי היא הקציפה הזאת לבזיון הזה ע"כ ונראין דבריהם פה אחד ודברים אחדים במלות שונות אך הוקשה להם אשר הערנו כי בזיון וקצף אינם מסוג אחד כי בזיון הוא הבזו' הנשים את בעליהן בעיניהן וקצף הוא הקצף אשר יש למלך לקצוף ולנקום נקם ואיך יאמר וכדי בזיון וקצף ועוד כי על הבזיון הוא מדבר ואיך יאמר שהבזיון הוא כדאי בזיון ע"כ באו להשיב חד אמר כדאי הוא הבזיון הזה לקציפה הזא' והוא לבל יאמר המלך האם על דבר שלא יבזו הנשים את בעליהן תחת זאת תומת מלכה בת מלכים גדולים לז"א אל יקל הבזיון הזה בעיניך כי הנה כדאי הוא הבזיון הזה לקציפה הזאת שתקצוף עליה כלום וכדי הוא זה להיות שוה לזה וחד אמר כדאי היא הקציפה וכו' לומר לא כדבריך שהוצרך לומר שלא יקל הבזיון בעיניו כי נהפוך הוא כי היה מקום יאמר המלך הלא גם כי ראויה המית' אליה לא תעלה ארוכה למחלה זו באשר נקצוף עליה ונמיתנה כי הלא לא יבצר מהנשים להבזות בעליהן באמור להם גם כי מתה הלא יצאת בהעותה נגד בעלה וגם שהרג' המלך הלא היה כי יש לאל ידו כי מלך גדול הוא אך בעל אשה זולתה אשר אין לאל ידו כיד המל' יטה שכמו לסבול כי לא טוב הוא מהמלך אחשורוש באופן שפתחה ושתי פתח לכל הנשים להבזו' בעליהן גם כי תמות היא בגלל הדבר ומחמת טענה זו יש שפי' באומר ולא יעבור אשר לא תבא ושתי שיביאוה בע"כ לפני המלך ולא יעבור כטפשותה למען יוסרו כל הנשים ולא תעשנה כמעשי' כי יאמרו כבר לא יצאת במיאונה ויהרגוה אח"כ וגם כי אין זה פי' הכתוב לפי האמת כאשר יבא בס"ד נינקוט מיהא שמבלי עוברה לפניו יש מקום לומר כי לא יוסרון הנשים גם כי תקבל עונשה וזה יהיה דעת האו' כדאי היא הקציפה וגו' לבל יאמר המלך האם תחת זאת תומת לא יתוקן כי תאמרנה נשים הלא יצאתה בטיפשותה וא"כ מה בצע במותה ע"כ הוצרך לומר למלך כי לא כן הוא כ"א כדאי היא הקציפה שתקצוף עליה להמיתה לסלק הבזיון כי לא יבצר מהם מלומ' לולי הוא מהראוי לתת הנשים יקר לבעליהן לא שפטו' משפט מות וזהו וכדאי בזיון וקצף כלומר כדי הם זה כזה יחדיו יהיו תמים זה לעומת זה וזה לעומת זה ולא תאמר שהא' קטן מהכיל רעת האחר לומר שאין הקציפה כדי הבזיון לסלקו כ"א שקולים הם ויבואו זה לעומת זה. גרסינן בגמרא והקרוב אליו כרשנא וגו' אר"ל כל פסוק זה ע"ש הקרבנות נאמר כרשנא אמרו מלאכי השר' לפני הקב"ה רבש"ע כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה כדרך שהקריבו ישראל לפניך שתר כלום הקריבו לפניך שתי תורים. אדמתא כלום בנו לפניך מזבח אדמה. תרשיש כלום שמשו לפניך בבגדי כהונה דכתיב בהו תרשיש שהם וישפה. מרס כלים מירסו בדם לפניך. מרסנא כלום מרסו במנחו' לפניך ממוכן כלום הכינו שלחן לפניך ע"כ: והלא קשה מה ענין זה אצל דין ושתי אשר לא עשתה את מאמר המלך ועוד שמכל הקרבנות לא הזכירו רק כרים ותורים ואנה עזב פרים ועזים ועוד למה אחר הקרבנות הזכירו מזבח אדמה ולא הקדימוהו לקרבנות כי הוא קודם במציאות והיה ראוי להקדים בגדי כהונה אל הקרבנות ועוד הזכיר מירוס הדם ולא יתר עבודות וכן מירוס המנחה וטוב טוב היה לומר כלום הקריבו מנחות מלעשות עיקר מהמירוס ועוד אומר ענין השלחן ולמה הזכיר השולחן ולא המנורה וגם מהראוי שלא להזכיר רק דברים של כפרה כמעשה הקרבנות וכיוצא. אמנם הנה מדרש חזית מסכים והולך שעל עון סעודת אחשורוש נתחייבו ח"ו ישראל שבאותו הדור כליה שאמרו שהמן הרשע יעץ תחבולות להפריד בין ישראל לאביהם שבשמים ויוליכם קרואים והולכים לתומם למשתה המלך שיתגעלו בפת בג המלך ויין משתיו ולהעמיד נגד פניהם זונות לקלקלם באו' אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו' ונפשו אותה ויעש ולולי ה' היה לנו אזי חיים בלעונו ותקטן בעיני יתברך לומר דיה לצרה בשעתה לבלתי הצמיח ישועה עד עת בואה להשמיד וגו' או עד עבור זעם מעשה הרעה כ"א עודם ישראל ביד פשעם בסעודתו של אחשורוש חשב מחשבות להעמיד להם גואל קרוב היא אסתר בת דודו בהעיר את רוח המלך יקשה לשאול להביא את ושתי וכו' וגם רוח ממוכן ולהבאיש את ריחה בעיני המלך להעבירה למען תחתיה תעמוד בת אביחיל השמה את נפשה מנגד להציל את ישראל מיד שוסיהן והן זאת אחשוב בכוונת המסורה כי שלשה להראות במקרא. אחד אתה החלות להראות את עבדך ב' להראות העמים והשרים את יפיה ג' להראות את אסתר ולצוות כו' ויהי' הענין ה' אלהים רחום בדין אתה החלות להראות את עבדך ישראל את גדלך במה שבטוב לב המלך ביין שבו העוו ישראל אמר להביא את ושתי להראות את יופיה ולמה היה זה הלא הוא כדי שימשך מזה ענין להראו' את אסתר ולצוות עליה לבא אל המלך על עמה מש"כ אם לא מתה ושתי בהתעוררות מאמר המלך להרגה כי לא היתה מגעת אסתר למלכות ומבקשת מהמלך על עמה והנה אלו היו חולקים על ממוכן חביריו לאמר לא כן דברת כי תחת זאת לא תמות ושתי לבל יבזו הנשים לבעליהן בעיניהן יבטל בששה חביריו כי אחרי רבים להטות ואיככה תבא אסתר ותמלוך תחת ושתי ואין זה כ"א חרב לה' נוקמת דם בני ישראל אשר היה עתיד המן לשפוך על הארץ כמים על כן מעתה ה' צבאות יעץ תמות ושתי ויקום תחתיה מי שאת הבא להורגו תשכים להורגו ואותנו הוציא מתוך ההפכה. ובזה נבוא אל ענין המאמר והוא שהוקשה לרבי לוי מי הכניס פסוק והקרוב אליו בין הדבקים כי אחר פסוק ויאמר המלך לחכמים כו' היה ראוי להביא פסוק כדת מה לעשות וכו' כאשר הקשינו למעלה על כן הודיעונו רז"ל כי אין זה כ"א שבהגיש המלך משפט ושתי בפני חכמים היה למעלה התעוררות מדת הדין על ישראל על עונם לבל ישפטוה חכמי המלך משפט מות לבלתי תבא אסתר להושיעם לולי הליצו על ישראל מלאכי השרת וזהו והקרוב אליו וכו' לומר כי הדבר הקרוב אליו יתברך אז למען הטות לבבם אל דבר ממוכן היה מה שהליצו על ישראל ואמר כרשנא וכו' והוא הנה כתבנו הסכמת המדרש וגם למ"ד בגמרא כאשר נכתוב לפנים בס"ד כי על עון הסעוד' נתחייבו ח"ו אז ישראל בנפשם והנה לא יבצר מאישי ישראל אשר בשלחן המלך מהמצא בם ז' סוגים. אחד אשר חטאו בהרהור ומחשבה על הזונות אשר נגד פניהם או על איסורי מאכלים. ב' אשר חטאו בדבור. ג' אשר חטאו במעשה ויאכלו נבלה וטריפה. ד' אשר רבים שתו מיין נסיכ' והוא עון ע"א כד"א ישתו יין נסיכם. ה' וגם הוא מעשה אשר היו מאשר יראו אלהים ולבל ישימו לב מצד המלך אם היו שותי' היו מתעסקים במזיגת כוסות ומזרקי יין ומושיטים אל הגוים אשר במסיבם או אל זולת העוברים. ו' אשר נגע אלהים בלבו וגם זה לא היה עושה כן ביין נסיכם כ"א בלחם פותת אותו פיתים וחותך בשר לפני האורחים. ז' אשר היו טובים מאלה אשר לא עשו לא זה ולא זה כ"א יושבים מסובים על שלחן המלך בפת בגו ומאכל שולחני ערך לפניהם על דבר כבוד המלך. כנגד ז' אלה דברו מלאכי השרת על האחד שהוא עון הרהור הלב אמרו כלום הקריבו לפניך כרים בני שנה הם כבשים בני שנה תמימים לעולה ככל מועדי ה' בזמן משתאות חגיהם ז' כבשים לעולה מלבד כבשי עולות היחידים שמכפרים על הרהור הלב כנודע מרז"ל והנה אם חטאו בסוג זה הלא עשו מה שהוא תיקונו מה שאין כן העו"ג על כל רוע מחשבותם ואיך תגעל בישראל לבלתי סבב מות ושתי להביא את אסתר להחיות' ברעה. ועל הב' אמרו כלום הקריבו כישראל שתי תורי הבאים על בטוי שפתים כמה דאת אומר או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע וכו' והביא שתי תורים וכו' וגם כי שם נאמר על בטוי של שפתים בשבועה הרי ענינה עון דבור בעל הסוג הג' של מעשה אכילה שהוא הנאת החומר כלום עשו מזבח אדמה כאשר עשו ישראל מזבח אדמה בבית המקדש לקדש אדמה שמשם לוקח חומרה כנודע כי אדם מאדמת מקום כפרתו נברא. ועל הד' הוא שתות יין נסכם שהוא ענין ע"ג כלום עשו בגדי כהונה שבהם אפוד לכפר על ע"ג שלהם כישראל: ועל הה' שהוא מזיגת היין והושטתו שהוא הכנה לשותים כלום מורסי לפניך את הדם שהיא הכנה לזריק'. ועל הו' שהוא פתות את הפת פתים וכיוצא בו אמרו כלום מירסו לחמי מנחות. ועל הז' שהיה שולחן ערוך לפניהם גם כן זכור נגדם לחם פנים שהעמידו בשולחן לפניך תמיד ויגינו הדברים האלה אשר נמצאו בם: כלל הדברים כי למה שהדברים האלה המה היו לפניו יתברך בהעריך ערך משפט ושתי לפני שופטיה לבל תצדק בשופטם ע"כ שם נאמר פסוק זה והקרוב אליו וגומ' כי הוא מה שהליצו לפניו יתברך ע"כ גם שאמר כדת מה לעשות וגומר שסידר טענותיו נוטים לכף זכותה כמפורש למעלה לא שוה לי והנה עדין יש מקום לחלוק ולומר כי טוב היה יכתב פסוק זה אחר פסוק כדת וכו' אחר כך יאמר פסוק והקרוב אליו וכו' לומר כי על מה שהליצו על ישראל מלאכי השרת ע"כ מה' יצא כי כל החכמים יודעי העתים עמדו לא ענו עוד וידמו למו עצת ממוכן וייטב הדבר בעיני המלך והשרים:
אמנם להשיב על זה אחשוב כיוונו במדרש חזית וז"ל מאמרם כדת מה לעשות לחזירתה כדת ולאומה שלימה שלא כדת אלא כדת מה לעשות במלכה ושתי כ"ש מלכה שאינה ושתי ע"כ. כי הנה ראוי לשום לב גם שקושיתם מפורשת שהוקשה להם איך על אשה אחת חש על נפשו לבלתי המיתה אם לא על פי הדת ולאומה שלימה לא שת לבו לזאת כי אם שלא כדת חפץ המיתם יותר מהמן כמו שארז"ל וגם יתכן הוקשה למו ג"כ ייתור אומרו המלכה ושתי כי מי לא ידע כי עליה ידבר או לפחות את שמה לא יזכיר כי אם במלכה לבד וידוע כי ושתי היתה. אך הנה תשובתם לא תצדק כי היתכן יאמר אחשורוש כדת מה לעשות במלכה ושתי וכ"ש במלכה שאינה ושתי הלא אדרבה הוא היה בעוכרי ישראל שהם בת ירושלים המלכה שאינה ושתי וכמו שאמרו רז"ל משל לבעל התל ולבעל החריץ כי ע"כ הוא נתן הטבעת לקונה ועוד כי עדיין לא ידע ולא היה אפי' במחשבת המן לגזור על היהודים לאבדם ואיך מעתה המלך דבר שיעשה לה כדת:
ועוד שלא כן עשה לולא ה' ברחמיו הפליא חסדו לנו אך אין זה כ"א דעתו כדעת המאמר הקודם כי באומר והקרוב אליו וגומר היא מה שהליצו מלאכי השרת על ישראל לומר שלפי הדת הם זכאים מהאומות ע"כ סמך אח"כ כדת מה לעשות וגומר לרמוז תשובתו יתברך אשר השיב אל מלאכיו והוא אל תפחדו ואל תראו שיעשה לישראל שלא כדת כי הלא כדת מה לעשות במלכה ושתי כ"ש במלכה שאינה ושתי הוא כנסת ישראל ושיעור מאמרם כדת מה לעשות וגומר אין זה בעצם מאמר אחשורוש כי לחזירתה כדת ולאומה שלימה שלא כדת אך לא אוהב משפט היה אלא שכוונ' הכתוב בעצם הוא על הרמז לומר כדת מה לעשות במלכה ושתי כ"ש במלכה שאינה ושתי והן דבריו יתברך רמז תשובתו יתברך אל אשר הליצו מלאכיו בפ' הקודם עם שהפשט אינו זז ממקומו ועל רמז זה נאמר פ' כדת וגו' אחר פסוק והקרוב וגומר עם היות שפשט הכתוב אינו זז ממקומו נכתבו סדר הדברים ברוח הקדש באופן נשכיל הרמז הרומז כמדובר:
הנה שמעתי או' יצא דבר מלכות שאתה קורא אותה מלכה זה הדבור של מלכה יצא מלפניו שלא תזכר עוד בשם מלכה רק ויכתב וגו' אשר לא תבא ושתי בלבד וקרוב לזה אפשר לפי דרכנו והוא כי הנה ג' דברים יסד ממוכן. אחד שלא על המלך לבדו עותה. ב' שלא יתייחס לחטא בשב ואל תעשה רק לעוו' ממש. ג' שראויה תקרא ושתי המלכה ולא המלכ' ושתי כי המלכות שלו הוא ולא שלה בעצם כאשר היה עם לבבה כי היא בת מלכים מעצמה רק ושתי נוסף על שמה היא מלכותה הבאה לה אח"כ מצדו והנה הב' דברים ביאורם בכתובים הקודמים ועתה בא לבאר הג' כי אין להקדים מלת מלכה לשמה וזהו אם על המלך טוב יצא דבר מלכו' מלפניו כלומר שלא תהי' התיבה הבאה לפניו תחלה מלת מלכה ולומר אח"כ שמה כאילו מעצמה יש לה מלכות וזהו יצא דבר מלכות מלפניו אך בכתיבה לא יזכר לה שם מלכ' כלל רק ויכתב אשר לא תבא ושתי בלבד כי המלכות שלך היא ואתה נתת לה וזה דקדק באו' ומלכותה יתן המלך לומר כי אתה הוא נותן המלכות שלה כי בידך היא להסיר ממנה ולתת' לרעותה וכן רמז זה באו' אשר לא תבא ושתי כי בהעדר בואה לפני המלך ושתי תקרא כי תתרוקן מלכותה ממנה תקרא ושתי ורעותה תקרא כל אשה משוללת מלכות וטובה ממנה. כי לא מצד עצמה היתה לה ואחר התרוקן מלכותה ממנה ידעו כי כל מעלתה מהמלך היה לה:
והנה באומרו ולא יעבור אשר לא תבא וכו' שמעתי אומר שלא יעבור בטפשות אשר החזיקו לבלתי בא אל המלך כ"א שתבא לפני המלך ואח"כ תהרג וזהו ולא יעבור אשר לא תבא רק שתבא לפניו ואחשוב כי אשר פי' כן לא שת אל לבו רק אל המגילה הכתובה על הגויל אשר אין בה טעמים מפסיקים ואולי ראה הספר היה שב ממחשבתו כי יש אתנ"ח במלת יעבור וגם לא זכר ענין ופני המן חפו שהוא לבל יראה פני המלך כי באור פני מלך חיים ולא יוכל המלך להמיתו בכל אשר קצף עליו וגם ממוכן דעתו ועצתו להרוג את ושתי ואיך יאמר שתבא לפני המלך ותמצא חיים ועוד לפי זה מה הוא הדבר אשר יכתב בדתי פרס ומדי אם הוא ולא יעבור וכו' הול"ל שלא יעבור וכו' כי אומר ולא יראה שהוא דבר בפני עצמו נוסף על המאמר ולא פירושו אך פשוטו של מקרא זולת אשר כתבנו בו הוא כי ממוכן היה ירא פן יקרנו כאשר יקרה בהשתלח מדנים בין אחים או בין איש ואביו ובא אחד העם לעזור את האחד ויכה ויקלל את שכנגדו כי אחר כך ישלימו איש ואביו ואיש ואחיו ויהיה לאיש ההיא לאויבים וישיבו לו את גמולו בראשו ע"כ הדרך ישרה שיבור לו האדם כי ינצו אחים יחדיו לשים שלום בלבד ולא ליגע בכבוד שום אחד מהם והנה מזה נתיירא ממוכן בדבר משפט על המלכה פן ישיבנה המלך לאיתנה והשב ישיבו לו את גמולו על היותו יועץ בליעל להרוג אותה ע"כ עשה בערמה בג' דברים א' שלא גזר הוא רק אמר למלך שהוא יגזו' וזהו אם על המלך טוב יצא דבר מלכות וגזרתו מלפניו שיהיה הוא הגוזר. ב' שיהיה באופן שלא ישוב המלך להשלים עמה ויהיה ממוכן כאשם לשניה' וישטמוהו יחד שניהם והוא שלא ישאר הדבר על פה רק שיכתב בדתי פרס ומדי כי דת למדי ופרס כי אשר נכתב בשם המלך אין להשיב עוד וזהו ויכתב וכו' ולא יעבור. ג' שאשר יכתב לא יהיה שתמות ועשה כן פן תשנא צדו במלכה מאת המלך רק דברים שיובן הדבר בלבד והוא שיכתוב אשר לא תבא ושתי עוד לפני המלך כלומר שלא תחיה והוא נועם מליצה שלא יהיה לה מה שיש לאשר קצף עליו המלך ויראה פניו כי באור פני מלך חיים ולא הזכיר לה תמותה מדאג' מדבר האמור ובאומר הטובה ממנה שמעתי אומר שאמר מלכותה יתן המלך למי שאין יחוסה וטובתה מאבותיה רק שכשרותה מצד עצמה וזהו הטובה ממנה כי היותה טובה הוא ממנה מפאת עצמה ולא מפאת אבותיהם כושתי כי ע"כ לא באה אל מאמר המלך ונכון הוא. או יאמר אל תצטער לומר אולי אשר תמלוך תחתיה ג"כ לא תהיה גם היא טובה כי גם שתהיה רעותה לא יבצר מהיות טובה וזה יהיה לה ממנה אחרי יודעה את אשר נגזר על זאת כי ממנה תראה ותקנה חכמה תקנה בינה:
ונשמע וכו' ראוי לשים לב אל אומרו כי רבה היא כי מי לא ידע כי קכ"ז מדינה מלכות רבה היא אך יחזור אל המלכה לומר גם שאמרתי שלא תחשיב את ושתי לכתוב לה תואר מלכות כי אם שמה בלבד אעפ"כ כשתשמע פתגם המלך וכו' מאשר יעשה לה כשישמע בכל מלכותו יתמועו כי רבה היא וגדולה מאד שהיא מלכה גדולה בת מלכים אדירים ועכ"ז נגזרה גזרה זאת עליה כי בזה ימשך שכל הנשים יתנו יקר לבעליהן והוא בשום לב אל לשון אומר יתנו כי אין נתינה צודקת כ"א בנותן מאשר לו והוא שאם האשה יקרה היא וגדולה ביחס מבעל' לא מפני כך תתגאה עליו כי אם תתן היקר שלה לבעל' באומר' הלא גדול יקר בעלי שזכה למשול ביקרה כמוני ולכן תכבדהו אפילו יהיה קטן בערכה וזהו למגדול ועד קטן וזה ימשך מהשמים כי רבה היא ושתי משורש מלכים גדולים כי בזה תאמרנה כי מאשר ענשו אותה עם היותה בת גדולים ממנו יורה שהיה ראוי תתן היקר לבעל' וממנה יראה וכן יעשו גם הן שיתנו יקר לבעליהן:
ויטב הדבר אמר כי הנה היו שם השרים והחכמים יודעי העתים כרשנה שתר וכו' אמר שלא היה טוב הדבר רק לפני המלך והשרים מפני כבודם שלא החשיבם לבא לפניהם אך לפני החכמים אשר על המשפט לא טוב הדבר לשפוט אותה משפט מות עכ"ז לא חש המלך אליהם מפני כבוד השרים ויעש כדבר ממוכן עם היותו יחיד וקטון שבז' חבריו כי אפילו את פיהם לא שאל לראות מה בפיהם גם המה להטות אמר הרוב בהיותם גדולים וטובים ממנו והוא הקטון שבכלם מן הטעם שכתבנו כי אם ויעש המלך כדבר ממוכן לבדו:
וישלח ספרים הנה לרז"ל נרא' זה הוללות גדול באומר כי הלא קרחא בביתי' פרדשנא הוי ואמר כי מאת ה' צבאות יצא הדבר יכתוב האולת הזאת למען לא ישלחו אויבי היהודים בעולתה ידיהם באגרות שהכתיב המן על היהודים לאבדם והמפרשים אחרונים כתבו כי לא נכנס בו רוח שטות לפרו' אולת בכתבו שיתנו יקר לבעליהן רק שכתב כל המאורע שהזכיר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עליה ומזה ימשך להיות כל איש שורר בביתו ומאשר נכת' אל עם ועם כלשונו נמשך שכל עם ידבר כל' עמו ולא יתאחדו כלם אל לשון א' למען תפארת המלך שיוכר היותו מושל על עמים רבים בהיות רבוי לשונות מה שלא יוכר אם יתהפכו כלם אל לשון אחד והנה כמו זר נחשב שאם היה המלך כותב בלשון עמו לשאר עמים היו מתהפכים אל לשון אחד. אך הנכון אצלי כי אמר אין כתיבת מה שנגזר על ושתי מספיק לשכל הנשים יתנו יקר לבעליהן פן יאמרו הרואין את כתבו אין הנדון דומה כי אולי אינו מן הדין שכל הנשים יתנו יקר לבעליהן גם בהיותה היא מיוחסת ממנו כ"א שהמלך ידו תקיפה להרוג את עוברי רצונו או על דבר מלכות מש"כ לשאר אנשים ע"כ נתחכם להורות כי לא כן הוא כ"א כמלך וכעס שוים בזה והוא באשר שלח אל מדינה ומדינה ככתבה ולא ככתב מדינת המלך להורות כי גם שהוא מלך המולך על כל מדינה ומדינה מכתיב לכל מדינה ככתבה למה שהם במקומם שוררים וחשובים והמכתב הולך למקומם אשר הוא להם בביתם והמה כבעלי בית שם ראוי להחשיבם לכתוב ככתבם ומזה יהיה נלמד להיות כל איש שורר בביתו כי הלא המלך עצמו חולק כבוד לכל בני מדינה בביתם לכתוב ככתבם ואין זה רק להיות מהראוי שכל איש ישתרר בביתו וכאשר נתחייב' ושתי למלך על עוברה רצונו כן חייב' כל אשה להשתעבד לבעלה וזה מק"ו מה אם המלך משפיל עצמו לכבד כל בני מדינה ברשותם כ"ש האשה הבאה אל בית האיש אפי' תהיה גדולה בת מלכים תשתעבד לאיש בביתה וזהו להיות כל איש מרבה אפילו קטן מערכה כי מי גדול מהמלך וחולק כבוד לכל בני המדינה בביתם ורשותם ומאשר כתב לכל עם ועם כלשונו זולת הכתיבה שהיה ככתבו ילמדו שיהיה כל איש בביתו מדבר כלשון עמו שאם תהיה האשה מעם אחר כמלך אחשורוש שהי' מזרע מדי והיא כשדית לא ישפיל אדם עצמו לדבר אתה כלשון עמה רק כלשון עמו והיא תלמד לשונו להבינו כי היא משועבדת אליו וזה נלמד מכתוב המלך אל עם ועם כלשונו כי כל עם למה שהוא בביתו ומקומו משפיל המלך עצמו לדבר אליו כלשון העם ההוא ולא כלשון המלך כ"ש האשה הבאה אל ביתי שתדבר כלשונו ותשתעבד לו אפילו בת מלך הוא כי מי גדול מהמלך ובבואו לרשות עם ועם מדבר כלשונם:
הנה ארז"ל כי במשתה המלך היו כל שרי פרס ומדי מנבלים פיהם לספ' על הנשים אם מדיות נאות או פרסיות ויען להם המלך הנה כלי שאני משתמ' בו לא מדיי' ולא פרסיית כ"א כשדי' ואין כמוה בכל העולם אם רצונכם אשלח בעדה שתראוה אמרו צריכה להיות ערומה להראות יפיה אז שלח למהומן וגו' יביאוה ערומה ובזה נבאר ענין הכתובים כי כשוך חמתו על עוברה רצונו זכר המלך את ושתי כלומר אותה אשר היה מתפאר בה שלא היה כיופיה בכל מלכותו ואיבדה והיה או' בלבו הן לו עשת' את דבר מגונה שתתחייב מיתה החרשתי אך זכר את ושתי החשובה והחביבה לו ואת אשר עשתה שאדרבה ראוי להחזיק לה טובה שהחזיקה במדת צניעות להיות כבוד' בת מלך פנימה וראה את אשר נגזר עליה למות ולכן נוחם יסתר מעיניו על האבידה אשר אבד ועל לא חמס בכפה וזהו זכר את ושתי וגם את אשר עשתה שהיה כהוגן ואת אשר נגזר עליה שלא כהוגן. ובכלל הדבר באומר ושתי ולא אמר המלכה כיון לומר כי גם שלא היתה מלכה רק כשאר נשים נעשה לה שלא כהוגן ע"כ ענו נערי המלך אליו הנה יש תקנה כי כאשר אבדת מה שהיית מתפאר שאין כמוה בכל מדינות מלכותך יבקשו וגו' ויפקד המלך וגו' באופן כי תוכל עתה להתפאר באמת כי כאשר תמלוך לא תמצא כמוה בכל המדינות כי מכלם תבחרנה והעמד כל המובחרות יחד אל שושן ותהיינה סמוכות זו לזו מש"כ בושתי שהיית מתפאר בה בלא ראות כל הנשי' זולתה ואולי אם היית רואה כל השאר ישרו בעיניך ממנה באופן היתה ספק וזו תהיה ודאי ולבל תאמר בראותך יתר נשים כי עדיין אין כושתי ראה נא כי הלא ושתי לא היתה נראית לפניך כ"א מקושטת בתמרוקי נשים לכן עשה כן גם לאלו ואז תבחין ותראה אם תיטב בעיניך וזהו ונתון תמרוקיהן ואז והנערה אשר תיטב וכו' ורמז עוד כי הנה אפשר לדחות עצה זו כי לא טובה היא כי מי מחשובי המדינות תהי' לו בת יפת תאר טובת מראה יעמידנה ויביאנה לידי נסיון אם יחפוץ בה המלך יקחנה ואם אין תשוב בית אביה עלובה ועצובת רוח כי בעלו בה ומה גם אם ממדינות המלך רחוקים תהיה כי הלא תכלם היא ואביה כי תשוב למרחקים בבושת פנים ע"כ אמר והנערה אשר תיטב כו' תמלוך לא אמר תקחנה המלך רק תמלוך תחת ושתי כלומר כי את כל הנבחרות יקח ויהיו ביד הגי שומר הנשים של מלך כי למלך יהיו לנשים אך היתרון אשר תהיה לנערה אשר תיטב וכו' הוא כי היא לבדה תמלוך תחת ושתי אך האחרות יהיו לו לנשים ולא יעדרו דבר אך המלוכ' כאשר יתבאר זה לפנים בס"ד:
